אנטומיה פיזיולוגיה בסיסי

 

אנטומיה- ענף ברפואה החוקר את המבנה של הגוף והיחס בין המרכיבים השונים בגוף.

פיזיולוגיה  ענף ברפואה החוקר את תפקוד הגוף במצב נורמלי

פתלוגיה- מה קורה אם הגוף לא מתפקד כראוי

 

גוף האדם: מערכות -> איברים-> רקמות-> תאים-> מולקולות-> אטומים

 

1. אטומים:

 

היחידה\ החלקיק הקטן ביותר. מורכב מפרוטונים ונויטרונים שמרכיבים את הגרעין ומאלקטרונים שיוצרים את מעטפת הגרעין.

 

- פרוטון הוא חלקיק בעל מטען חשמלי חיובי ויש לו גם משקל (P+1)

- נויטרון הוא חלקיק ללא מטען חשמלי אך בעל משקל (N 0)

- אלקטרון הוא חלקיק בעל מטען חשמלי שלילי אך ללא משקל (E-1)

 

"כלל ברזל"- באטום נייטרלי מספר האלקטרונים שווה למספר הפרוטונים, כלומר, המטען 

החשמלי הכולל הוא 0.

 

 

 

הבדלים בין החומרים השונים:

 

לכל אטום בטבע יש תכונות מסויימות אשר מייחדות אותו וגורמות לנו בין יסודתיו השונים:

צבע, מסה, חוזק, צפיפות, מצב צבירה.

 

  • מסה (כמות החומר)- היא התכונה המשפיעה ביותר על תכונותיו של האטום- מספר הנויטרונים והפרוטונים בגרעין.

  • מספר אטומי- מספר הפרוטנים באטום

  • יסוד- חומר שלא ניתן לפרק אותו ליותר פשוט- ברזל, זהב, נתרן, סידן וכ'- כל אחד מיסודות אלו מורכב מאטומים שונים בעלי תכונות שונות.

  • איזוטופים- כאשר במצב רגיל בגרעין יש יותר פרוטנים מנויטרונים, איזוטופ הינו מקרה בו יש יותר נויטרונים מפרוטנים (מקרה רדיו-אקטיבי, בהתערבות כימית או בהעשרת אורניום למשל)- זהו מצב "לא יציב"\ קרינה. 

  • במקרה והפרוטונים והנויטרונים שווים זהו מצב של איזוטופ "יציב" וכבר לא רדיו אקטיבי. האטום נקרא דאוטריום.

  • אם יש כמות שונה של פרוטונים אז היסוד כבר לא ישאר אותו דבר.

  • משתמשים בכך לעיתים ברפואה- קרינה רדיואקטיבית או במלחמה (פצצת אטום).

 

 

 

2. יונים:

 

"יון" הינו אטום שיש לו מטען (חיובי או שלילי ואין איזון בין הפרוטונים ללאלקטרונים). הוא נובע מההבדל המספרי בינהם.

אם יש אותה שיוויון בין כמות הפרוטונים לכמות האלקטרונים, האטום יתאזן וכבר לא יקרא "יון".

אם יש יותר פרוטונים מאלקטרונים (יש יותר + מ - ) אז האטום יהיה בעל מטען חיובי 

אם יש יותר אלקטרונים מפרוטונים (יש יותר - מ + ) אז האטום יהיה בעל מטען שלילי

 

  • קטיון- יון חיובי פרוטונים > אלקטרונים

  • אניון- יון שלילי פרוטונים < אלקטרונים

 

יון חיובי הוא תמיד אטום "שאיבד" אלקטרון ואף פעם לא אטום "שקיבל פרוטון"- דבר כזה אינו אפשרי כי לא ניתן לצרף פרוטונים (הם תמיד קבועים ונשארים אותו דבר) אך אלקטרון יכול להצטרף מבחוץ. 

באטום חיובי ילך ממנו אלקטרון ובשלילי יגיע אליו אלקטרון.

האלקטרונים (שאין להם משקל אלא רק מטען) הם לא קבועים לגרעין- הם יוצרים "הילה" סביב הגרעין.

 

מעטפת ראשונה סביב הגרעין תכיל עד 2 אלקטרונים וכל שאר המעטפות יכילו עד 8 אלקטרונים.

אם יש רק אלקטרון אחד או שניים במעטפת החיצונית ביותר הם יסתלקו ואם חסר אחד או שניים יצורפו

אליהם. לדוגמא Calcium- סידן.

ישלח את 2 האלקטרונים של המעטפת החיצונית ולקלציום יהיה מטען חיובי. Ca+2.

 

 

3. מולקולה:

 

החלק הקטן ביותר של התרכובות שעדיין שומר על תכונותיה.

מורכבת מ-2 אטומים או יותר, המחוברים יחדיו בקשר כימי.

האטומים יכולים להיות זהים (חמצן- יהיה גם מולקולה וגם יסוד), או שונים (פחמן דו חומצני).

לדוגמא מלח שולחן: NaCl -> נתרן Na + כלור Cl.

 

 

4. תרכובת:

 

החומר שנוצר משני חומרים או יותר ותכונותיו שונות מתכונות מרכיביו:

(דבש + טחינה = חלבה), לא ניתן לפרק אותם אחרי הרכבה (קשה מאוד אלא בתהליך כימי).

H2 ׁ(מימן) + O2 (חמצן) = H2O מים מחוברים בקשר קוולנטי.

 

 

5. תרכובת אורגנית ואנאורגנית:

 

  • אורגנית- מקורה בחי ובצומח. תכיל פחמן C ומימן H ולעיתים גם מהיסודות חנקן N וחמצן O. לדוגמא אתנול CH2OH.

 

  • אנאורגנית- מקורה במחצבים. בעיקר מתכות, כוללת את שאר היסודות. לדוגמא פחמן דו חמצני CO2.

 

 

6. חומצה, בסיס:

 

חומצה:

 

כמות יוני המימן שיש בתמיסה תקבע אם התמיסה תהיה חומצית או בסיסית (טבעית, לא חומצית):

  • הרבה מימן= הרבה חומצה= PH נמוך

  • מעט מימן= בסיס= PH גבוה

* PH מדד לחומציות (פרסומת למשחת השיניים)

 

בפרסומות למסטיקים ומשחות שיניים לאחר הארוחה הם מראים שה-PH יורד = החומצה עולה (הרבה מימן)

וחוזק ועוצמת החומצה  נקבעת על ידי כמות יוני המימן.

 

שני האטומים בתרכובת מתחברים, אחד נתן אלקטרון והשני לקח אלקטרון. 

למשל הדוגמא שהבאנו בסעיף 4 (תרכובת) השאלה היא האם ה-H המימן יכול להתפרק, לסוכר יש הרבה מימן (H) אך הוא לא מתפרק, לכן סוכר אינו חומצי.

 

חומצות חשובות בגופנו: חומצות קיבה, חומצות שומן וכ'.

 

בסיס:

 

תרכובת המתמוססת במים ומגדילה את ריכוז יוני ההידרוקסיל OH בתמיסה.

תמיסה בסיסית מוציאה את המימן (מקטינה את יוני המימן +H)- ההפך מחומצה.

כל תרכובת שמביאה +H לתמיסה היא חומצית וכל תרכובת שיכולת לקחת +H מהתמיסה תגרום לה להיות פחות חומצית.

דוגמא לאיך בסיס סותר חומצה:

 

ּ+ -                                  +  -

H CL (חומצה- של קיבה) + NaOh (בסיס- נתרן הידרוקסילי) -> H2O (מים)+ NaCl (מלח שולחן)

 

איך מנטרלים צרבת? (חומצת קיבה)

 

צריך לנטרל את ה- HCL לכן על כל H (מימן) אחד נשים 2 נתרן HaOh (הידרוקסילית), נרצה להוריד את ה H.

כדורי טאמס = CaCo3-2. ה- Co3-2 לוקח 2 מימנים כי ה- H הוא +1. 

סודה לשתייה + מים= מוריד צרבת

 

  * למה זה קשור אלינו? תרכובות בגוף האדם:

 

משקל הגוף מורכב מכ-60 אחוז מים, שומנים כ-17 אחוז, חלבונים כ-17 אחוז, פחמימות (סוכרים) כ- 1 אחוז, תרכובות אנאורגניות (ויטמינים ומינרלים כ- 5 אחוז ממשקל הגוף).

 

1. המים בגוף האדם:

 

המים הם כ-60 אחוז ממשקל הגוף, אחוז המים קטן עם הגיל. אצל תינוקות כ-70 אחוז ואצל זקנים כ-50 אחוז (הגוף מצטמק ומתייבש במצבים קיצוניים).

מתוך כלל ה-60 אחוז מים בגוף. כ-2/3 מהם הם נוזלים תוך תאיים (שנמצאים בכלל בתוך התא), עוד 1/3 מהנוזלים הם חוץ תאיים, שמתוך השליש, 1/4 הם הפלסה (הדם) ו-3/4 הם נוזלים בין תאיים.

 

  • הידרופילי- דבר שאוהב מים, מתמוסס ונוח לו במים (חמצן, מימן)

  • הידרופובי- לא נקשר\ נדחה ולא נמס במים (כמו שמן) מכילות הרבה פחמן.

 

 

2. שומנים בגוף האדם:

 

שומנים הם הדירופוביים, אצל גברים הם כ-15 אחוז ממשקל הגוף ואצל נשים כ- 20-25 אחוז. בגוף יש חומצות שומן- אבני בניין.

א. טריגליצירידים 

ב. פוספוליפידים

ג. כולסטרול

 

א. טרגיליצירידים-

הצורה בה השומן נשמר בגוף- בתאי שומן, בונה את מאגרי השומן. טרי- שלוש, גליצריד- גליצרול. 

לכל שלושת העמדות של גליצרול מחוברת חומצת שומן (H), הם נוצרים בכבד וברקמות שומן. גם סוגרים בסוף הופכים לטריגליצרידים- יש מאגרי שומן שהם מוגבלים ואז יוצאים לתאי שומן, אך מאגר השומן יכול לגדול כמו גודל הגוף. הטריגליצריד נותן גם את האנרגיה לגוף (כביכול כשומן לא רע)

אדם שרץ מעל חצי שעה שורף רודם כל את כל הסוכר בדם ואז שורך את הסוכרים במאגרי סוכר (כמו בכבד) ואז מתחיל לשרוף תאי שומן.

 

ב. פוספוליפידים-

שונים מהטריליצרידים, שלהם חומצת שומן בסוף כל שלושת המולקולות, לפוספוליפיד יש 2 מולקולות ובמולקולה אחת יש פוספור.

הם בונים את הציפוי של תאי הגוף- הממברנות (קרום התא- עוטף את התא).

לפוספוליפידים יש שני זנבות הידרופובים וראש הידרופילי- יוצרים מבנה יחודי של הממברנה. בנוי מ-2 חומצות שומן, גליצירול וזרחן.

ידיים עם שמן לא ניתן לשטוף עם מים, אך בסבון השמן יתמוסס, כי המים ילכו עם הראש ההידרופילי והזנבות ההידרופופיים ילכו לשמן.

 מצויים בין הנוזלים התוך תאיים לחוץ תאיים. יש צורך לכך בתוך הגוף כדי ליצור ממברנות של תאים (שיהיה קרום כזה)- שתהיה הפרדה בין מין תוך תאיים ומים חוץ תאיים.

 

          ____water____ מים חוץ תאיים                          כך נראה קרום התא. עוזר לעשות הפרדה בגוף                                                         שומן                                                      כשכלפי השומן יש את הזנבות ההידרופובים וכלפי                                             ____water____ מים תוך תאיים                         המים יש את הראש ההידרופילי, הם לא מתערבבים וזורמים טוב.

 

ג. כולטרול-

  • מרכיב של ממברנות התאים- דואג שדופן התא לא יהיה נוזלי

  • חיוני לפעילות תקינה של המוח (וגם לשל כל התאים)

  • משמש כחומר מוצא לבניית הורמונים, סטרואידים וויטמינים

  • מרכיב של מלחי המרה

  • רוב הכולסטרול נוצר על ידי הכבד, השאר נספג מהמזמן (70 אחוז מיוצר בכבד, 30 אחוז מהמזון)- תזונה בלבד לא תמנע באופו משמעותי כולסטרול- צריך לעשות פעילות ספורטיבית.

 

 

ממברנת התא:

ראשיים הדירופילים, זנבות הידרופופוביים, בממברנה יש כולסטרול- עושה אותה פחות נוזלית.

 

מטבוליזים של שומנים בגוף: (ספיגה\ פירוק)

 

  • השומנים לא יכולים לנוע בדם בחופשיות מכיוון שהם הידרופוביים

  • ישנם נשאים המובלים את השומנים הנקראים ליפו-פרוטאינים - יוצאים קליפה הדירופילית ולביה הדירופובית (הליפו-פרוטאינים משמשים כמעין מונית שמסיעה את השומן בגוף)

  • פועלים כמערכת "דואר" בזרם הדם אשר נשלח ליעדה- מהמעיים או\ו מהכבד.

  • הכתובת היא חלבון על פני השטח של התאים בגוף.

  • במונית יש "דלת" (חלבון) שממנו השומן יכול להכנס ולצאת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כולסטרול. טוב? או רע?

 

הסוגים השונים של הליפו-פרוטאינים ותפקידים:

 

  • קילומיקרון- "המוזר"- ספיגת השומנים מהמזון אל הדם. (הכי קטן ויושב במערכת העיכול).

  • LDL- "הרע"- מעביר כולסטרול מהכבד אל תאי הגוף ואל כלי הדם. (LOW- בצפיפות נמוכה- יותר שומן מחלבון).

  • VLDL- "המכוער"- מעביר כולסטרול וטריגליצירידים מהכבד אל תאי הגוף (מסיע גם טריגליצירידים).

  • HDL- "הטוב" כולסטרול מהדם חזרה אל הכבד (המונית הטובה של הכולסטרול) ואז מופרש עם המרה החוצה- ונפטרים מהכולסטרול. יותר חלבון משומן (HIGH)- חלק מהשומן כבר הלך לתאים.

 

כולסטרול וטרשת עורקים:

 

כששומן מתחמצן הוא שוקע בדפנות העורקים ואז עולה לחץ הדם (לפני סתימה וצינטור), חסימת כלי הדם הכליליים בלב גורמת לפגיעה בתאי שריר ולאוטם ("התקף לב"). 

כדאי לצרוך הרבה אנטיאוקסטידנטים- נוגדי חימצון ולעשות ספורט כדי להעלות את ה-HDL (יש הרבה במיץ רימונים).

השומן מתחמצן מהרדיקלים בדם מ-OH, רדיקלים חופשיים שמתחברים לכל מה שפנוי.

 

 

3. חלבונים: (בנויים מחומצות אמינו)

 

חלבונים מהווים כ17 אחוז ממשקל הגוף. בונים את רוב הרקמות בגוף- שרירים, עור, אברוני התא, נוגדנים, אנזימים.

אבני הבניין של החלבונים הם חומצות אמינו.

 

חומצות אמינו (חומצה, משחרר את ה +H  מימן, אבן הבניין של החלבון).

 

  • אמינו זה החנקן N, קצה קרבוקסלי, קצה אמינו

  • קיימים 20 חומצות אמינו שונות- אך אין סוף לחלבונים.

  • החומצות נבדלות אחת מהשנייה ב- R (שרשרת צדדית), מהמימן והגליצינים (כל הגוף בנוי מ-20 חומצות אמינו).

  • הן מתחלקות ל-5 קבוצות (לפי ה- R)- השרשרת הצדדית:

  1. פולר (Polar)- קבוצות שמכילות NH2OH- יכול למשוך אלקטרונים (להסיט ולא למשוך חזק, קצת מושכת אבל לא לוקחת).

  2. לא פולרית (Non Polar)- מכילים בדרך כלל CH2, CH3 (נייטרלים האלקטרונים). לא מושכים ולא תורמים אלקטרונים.

  3. טעונים חיובית (Postivly Charged)- בעלי מטען + על השרשרת שלהם יש יון עם מטען חיובי.

  4. טעונים שלילית (Negetivly Charged)- בעלי מטען - על השרשרת שלהם יש יון עם מטען שלילי.

  5. ארומטיים- Aromatic- מכילים טבעות, יש להם ריח חזק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                              

          

 

 

 

 

 

 

אז במה שונים החלבונים זה מזה?

 

  • ​באורך השרשרת (מספר חומצות האמינו בשרשרת שמתחברות אחת לשניה)

  • סידור חומצות האמינו בשרשרת

  • סוג חומצות האמינו בשרשרת

  • במבנה המרחבי של המולקולה:

 

מבנה החלבון:

 

  • מבנה ראשוני- שרשרת של כמה חומצות אמינו ביחד.

  • מבנה שניוני- סלילים (אלפא- α), משטחים (ביתא- β). ו- Random Walk- קיפול\ מבנה שרירותי.

  • מבנה שלישוני- בתוך אותו איזור (חלבון) יכול להיות מצב שמסודר כסליל, או איזור ממושטח, זהו המבנה הבסיסי, כשהוא לא פעיל, כמו שהן נמצאות ומסודרות בגוף.

  • מבנה רבעוני- כשהחלבון מגיב למשהו, הוא מסתדר בצורה קצת שונה (בצורה המרחבית)- כשהם בפעולה ועובדים- השם ישתנו.

 

המבנה הראשוני של החלבון:

 

  • חיבור של מספר חומצות אמינו בטור- רצף של חומצות אמינו.

  • החיבור נעשה בין קצה של COOH לקצה NH3 ויוצאת קשר פפטידי (קשר בין חומצות אמינו\ קשר קוולנטי)- יוצר חלבונים

  • החומצות נדבקות אחת לשנייה על ידי קשר כימי זה.

 

מבנה שניוני של החלבון:

 

  • אלפא- α סלילי  ξξξξ

 

  • ביתא- β משטחי זיג זג \/\/\/\

 

  • Random Walk- שרירותי, גם וגם לפרקים. 

 

מבנה שלישוני של החלבון:

 

עקב הקיפול נוצרים קשרים בין חומצות האמינו מרוחקות ואף עם אטומים אחרים (ברזל למשל), שרשראות החלבון מתקפלות עוד יותר ומקבלות מנה מפותל- תלת מימדי (הן לא קשורות פיזית אך נוח להן לשבת אחת ליד השנייה).

המבנה השלישוני הוא בעצם צורת החלבון בגוף, ו"דה נטורציה" היא פגיעה במנה השלישוני וחזרה למבנה הראשוני- יכול להגרם על ידי חום, קרינה רדיו אקטיבית וחומרים כימיים. (כמו ביצה, שמורתחת והופכת לביצה קשה עקב החום).

כל שינוי, אפילו קטן במבנה הראשונה יפגע במבנה השלישוני ועל כן במבנה החלבון.

 

תפקידי החלבונים:

 

החלבונים נחלקים ל-3 קבוצות:

 

  1. חלבוני מבנה- מה שבונה. בונים מבנה גדול יותר בתוך התא (הקולגן מהווה כ-7 אחוז מרקמות העור, אלסטין ברקמות הסחוס וכ'.)

  2. חלבונים תפקודיים- הורמונים (שליחים), נושאים מולקולות בדם (אלבומין או המגלובין), נוגדנים וכ'. הם ממלאים תפקיד, עושים משהו.

  3. אנזימים (זרזים)- מזרזי תגובות. חלבונים שמזרזים תגובות כימיות, כל אנזים מבצע רק פעולה אחת על סובסטרט (מצע אחד בלבד). הם ספציפיים לחומר מסויים- סובסטרט יחיד- רגישים על מה ומי שהם עושים עליו. כמו מנגנון של מנעול ומפתח, כל אחד אחראי למשהו אחד, הם מזרזים את התהליך אך הם לא הכרחיים לתהליך.האנזימים שייכים לחלבונים התיפקודיים אך הם חשובים עד כדי קבוצה משלהם.

  • האנזימים שייכים לחלבונים התפקודיים אך הם חשובים עד כדי כך שיש להם קבוצה משלהם.

 

 

4. פחמימות (סוכרים):

 

אומנם מהווים רק כ-1 אחוז בלבד ממשקל הגוף, אך בעלי תפקיד חשוב:

 

  • מהווים את מאגר האנרגיה הזמינה בגוף: הכרחי לתפקוד הפיזיולוגי התקין- מצב הכרה ופעילות מוחית תקינה, פעילות השרירים, הלב, מערכת החיסון וכ'.

  • מסמנים תאים ומולקולות (קבוצות הדם) A,B,O, דבוקים למולקולות ולתאים.

  • גוף האדם מקבל את רוב הסוכרים מהמזון.

  • סוכרים מיוצרים על ידי צמחים בתהליך פוטוסינתזה.

  • "אין חיים ללא סוכר" כל תא ותא מפרק פחמימות.

 

תהליכים דורשי אנרגיה בגוף:

 

כל התהליכים בגוף דורשים אנרגיה- מטובוליזים, פירוק, בנייה, כיווץ תאים, נשימה, כיווץ שרירי השלד, חשיבה, עצבים וכ'.

הפחמימות מצויות במזונות שמקורם בצומח. מזון מהחי כמעט ולא מכיל פחמימות (חוץ ממעט גליקוגן- מאגר של סוכר).

כאשרי מאגרי הפחמימות בכבד ובשרירים (גליקוגן) מתמלאים יהפכו הפחמימות לרקמות שומן.

  • כל דבר שהגוף מזהה אותו כזר נקרא "אנטיגן", דם מסוג A לא יתקבל על ידי גוף אדם בעל סוג דם B למשל.

 

ישנם 3 סוגי סוכר:

  1. חד סוכר- מונוסכאריד, סוכרים פשוטים, שרשרת של שלושה עד שבעה פחמנים: גלוקוז, פרוקטוז (פירות), גלקטוז.

  2. דו סוכר- סוכרים פשוטים, שתי טבעות של חד סוכר מחוברות: מלטוז, לקטוז (חלב), סוכרוז (סוכר לבן).

  3. רב סוכר- פולסכראיד, הרבה סוכרים, הרבה טבעות סוכר מודבקות אחת לשנייה- פחמימה המכילה יותר משני סוכרים המחוברים בינהם בשרשרת ישרה או מסועפת (אלכסונית).

 

סוכרים נפוצים:

 

  • גליקוגן- שרשרת של יחדות גלוקוז. מצוי בבעלי חיים ובגוף האדם- מאגר בכבד ובשרירי השלד.

  • עמילן- שרשרת של יחידות גלוקוז המצויות בצמחים- הרב סוכר שאנחנו אוכלים: קמח, תפוח אדמה, קטניות וכ'

  • תאית- רב סוכר שנמצא בסיבים תזונתיים ואינה מתעכלת על ידי גוף האדם.

 

סיווג הפחמימות:

 

  • החד סוכרים והדו סוכרים נקראים פחמימות פשוטות: ככל שהיא מעלה את ריכוז הסוכר בדם כך יש לה ערך גלוקומי גבוה יותר מצוי למשל בסוכר לבן.

  • הרב סוכרים נקראים פחמימות מורכבות: עוברים עיכול וספיגה איטיים ולכן תורמים לתחושת שובע ממושכת (ערך גלוקומי נמוך), מצוי בדגנים, קטניות, ירקות שורשיים.

 

ניצול האנרגיה בגופנו:

 

  1. פירוק סוכרים בתאים או פירוק מאגרי סוכר (גליקוגן) והעברתם לתאים.

  2. פירוק שומנים והעברתם לתאים.

  3. פירוק חלבונים- שלב הרעבה, לא רוצים להגיע אליו.

 

שימוש בגלוקוז ליצירת אנרגיה:

 

                                                                    מזון                   מאגר בכבד\שריר (גליקוגן)

                                                                        /                     \

                                                                          פירוק סוכרים

                                                                                  /\

                                                                    כניסת הגלוקוז לתאים

                                                                                  /\

                                                         תהליך גליקוליזה- תהליך עיכול גלוקוז

                                                                                  /\

                                                                          יצירת אנרגיה

 

 

5. תרכובות אנאורגניות:

 

  1. מינרלים: העיקריים הם נתרן, אשלגן, כלור, סידן וזרחן. מינרלים נקראים גם "אלקטרוליטים", משום שהם יונים המשתתים בתהליכים חשמליים בתא. בעלי ריכוז גבוה בדם ובתאים.

  2. ויטמינים: תרכובות שחלקן אורגני וחלקן אנאורגאני. את רוב הויטמינים הגוף לא יודע לייצר בעצמו (לדוגמא A, B12). רוב הויטמינים מקורם במזון והם בעיקר משמשים כמולקולות עזר (קו פקטור) לפעולתם של אנזימים. 

     

ויטמינים חשובים:

 

  • ויטמין A- חשוב לראייה. נמצא בירקות כתומים.

  • חומצה פולית- חיונית ביצור החומר הגנטי של התא (DNA) ולכן חשובה בתהליך חלוקה ויצירת תאים חדשים (כמו בהריון).

  • ויטמין B12- הכרחי ליצור תקין של DNA וחשוב ליצירת כדוריות דם אדומות. חיוני ברקמות ואיברים כגון מח העצם.

  • ויטמין C- נוגד חימצון, מסייע ביצירת רקמות ועצמות. שומר על נימי הדם והשיניים ואף מסייע במניע מחלות לב וסרטן.

  • ויטמין D- מסייע בספיגה תקינה של סידן וזרחן מהמזון- מהם בנויות העצמות.

  • ויטמין E- נוגד חימצון, בעל השפעה מווסתת במצבי לחץ ועייפות. מאריך את חיי התא. נמצא בשמן חמניות בכבישה קרה.

 

 

התא:

 

יחידת המבנה הבסיסית של רקמות הגוף, המסוגלות לבצע חלוף חומרים ולהתחלק. כל רקמה בנויה מתאים.

בני אדם הם רב תאיים, חיידים הם חד תאיים.

  • יצור חד תאי- פרוקריוטי. מורכב מתא אחד המסוגל להתקיים לבדו (חיידקים, אין להם גרעין).

  • יצור רב תאי- אאוקריוטי. מורכב מתאים רבים, תא יחיד אינו יכול להתקיים לבד (עם גרעין).

 

תאי הגוף:

 

בגוף האדם יש הרבה תאים אשר שונים זה מזה בתכונות ובתפקוד. 

לרוב תאי הגוף יש מבנים משותפים (אברונים) אשר קיימים בכל התאים.

 

מבנה כללי של תא לרוב כולל:

 

  • קרום התא- הממברנה, מה שמסביב ועוטף את התא. עשוי מדו שכבת פוספוליפידים.

  • שלד התא- מפוזר בכל התא ומחזיק בצורה שלו. מעביר חלקים ממקום למקום בתא.

  • גרעין- האמצע. בו שמור החומר הגנטי.

  • רשתית תוך תאית- עליו יושבים ריבוזומים שעליהם יושבים חלבונים.

  • גולג'י- "בית אריזה לחלבונים".

  • מיטוכונדריה- יצורונים שמפיקים אנרגייה.

 

קרום התא:

 

מרכיבו המרכזי של קרום התא הוא שתי שכבות פוספוליפידים- כשהראש ההירופילי פונה החוצה (לנוזלים החוץ תאיים) והזנבות ההידרופובים פונים לכיוון הציטופלזמה.

יש לו מעטפת בררנית- גם עוטפת את התא (מסמנת ותוחמת גבולות) וגם משמשת כמסננת, אחד מתפקידיה הוא להעביר סלקטיבית חומרים רצויים.

מבנה הקרום בנוסף לשתי שכבות הפוספוליפידים מחוזק בכולסטרול ובתוכם שקועים חלבונים וסוכרים.

 

מעבר דרך קרום התא:

 

הגורמים העיקריים המשפיעים על מעבר דרך ממברנת\ קרום התא:

  1. מבנה הממברנה- שומני בעיקרו.

  2. גודל המולקולה שרוצה לחדור את הקרום- מולקולות ממש קטנות יכנסו, מוקלקולת גדולות לא יעברו.

  3. ריכוז המולקולה- מחוץ ובתוך התא. אם התא יחסית ריק ובחוץ מלא אז המולקולה תרצה להכנס לתא. תהליך זה נקרא דיפוזיה- השוואת ריכוזים, הבדל הריכוזים בפנים ובחוץ והרצון לאזן בינהם. 

 

חלבוני הממברנה:

 

חלק מחלבוני הקרום חוצים אותו לכל אורכו כך שיש להם חלק שבולט אל הנוזל החוץ תאי וחל שבולט אל הציטופלזמה (הנוזל התוך תאי). אלו חלבוני טרנסממברנה:

  1. תעלה- סוג מסויים של חלבון (המעביר חומר נוזלי), המאפשר לחומרים לעבור לתוך התא או החוצה. נוזל הידרופילי לא יסתנן דרך הממברנה השומנית אז הוא יעבור דרך צינור. התעלה היא ספציפית ומאפשרת מעבר של חומרים המתאימים מבחינה מרחבית וחשמלית- לכל נוזל\ חומר יש תעלה משלו. התעלה המסויימת היא מעבירה רק חומר אחד ומסויים דרכה ויש הרבה תעלות שיתאימו לכל החומרים\ נוזלים.                                                                                                                           כיוון תנועת החומרים נקבע על פי מפל הריכוזים- תעלה אינה מוציאה חומרים אלא רק מכניסה משום שבשביל להוציא צריך להשתמש באנרגיה. אם יש הרבה בחוץ ומעט בפנים היא תכניס. תעלה יכולה להיות פתוחה או סגורה.

  2. משאבה- חלבון שדומה לתעלה אך פועל בניגוד למפל הריכוזים. המשאבה זקוקה לאנרגיה (כדי להתגבר על מפל הריכוזים) שמושך בכיוון הנגדי. אם בתא יש חומר שהוא לא רוצה אותו אז הוא מוציא אותו.

  3. קולטן (רצפטור)- סוג שלישי של חלבון, הוא בעל "קושר" ("ליגנד") בחלק החיצוני של התא וגורם לשרשרת פעולות תוך תאיות. נקשר על מעטפת התא ולא מעביר חומר אלא רק את המסר ונותן הוראה\ פקודה מ"שלט רחוק".

 

 

שלד התא:

 

  • מערכת של חלבונים התומכים בקרום התא ונותנים לו צורה (כדוגמאת החצאיות הישנות או השמלות כלה שהן נפוחות בגלל שלד שעליו יש את הבד).

  • השלד תומך בכל יתר האברונים בתוך התא ומקשר בינהם על ידי מסילות חלבוניות ומאפשר תנועה מאורגנת של אנזימים וחלבונים אחרים בכל רחבי התא- כמו מסילות רכבת העשויות חלבון עליהן עוברים דברים על ידי נשא ממקום למקום בתוך התא וגם תומכים בצורת התא.

 

 

הגרעין:

 

  • הגרעין הוא כמו כדור בתוך התא.

  • הוא אברון המוקף בממברנה משלו וכך למעשה מופרד מן הציטופלזמה (מופרד מהנוזל התוך תאי על ידי הקרום שלו).

  • בממברנה שלו יש חורים (שדרכם יוצא החומר הגנטי כשצריך).

  • מכיל את החומר התורשתי של האדם (DNA).

 

DNA:

 

  • החומר התורשתי, נמצא בכל תא

  • גורם לסינתזת החלבונים

  • אחראי לפעילות התא (התרבות, תקשורת, חילוף חומרים וכ')

 

מבנה ה- DNA:

 

  • סולם ששני עמודיו הצדדיים עשויים משרשראות של סוכר וזרחן ושלביו בנויים מזוג בסיסים חנקניים (המחוברים לסוכרים שבצד, כל יחידה כזו של סוכר + זרחן + בסיס חנקני נקראת נוקלאוטיד.

  • הסולם כולו הוא סוג של חומצת גרעין

  • ישנם ארבעה בסיסים שמהם בנוי כל ה-DNA, שתמיד יושבים אחד מול השני:

     Adenine - Thymine

     Cytidine- Guanine

 

נוקלאוטידים:

 

יש ארבעה סוגים של נוקלאוטידים, השונים זה מזה רק בבסיס החנקני:

 ציטוזין  C    -     גואנוזין  G                   

 תימין   T     -    אדנין    A

 

יוצרים זוגות באופן הבא: C עם G, ו- A עם T

מסודרים בצורת סליל כפול (לא כסולם ישר אלא מסולסל).

 

בשעת חלוקת התא שני סלילי ה-DNA מתלפפים סביב חלבונים הנקראים הסטונים-> שני סלילים באורך שני מטר של DNA המצטופפים ממש סביב חלבונים- ההיסטונים, כל ההיסטונים האלו עומדים צמודים\ דבוקים אחד לשני ויוצרים את הכרומוזומים שנמצאים בתוך גרעין התא, בכל גרעין יש 46 כרומוזומים (23 זוגות) אחד בא מאמא ואחד בא מאבא.

בדרך כלל זוגות הכרומוזומים דומים אחד לשני (לפעמים צבע העיניים יתבטא מכורומוזום האמא ולפעמים משל האבא).

 

בכל תא ותא בגופנו יש את אותו Deoxy RiboNucleuc Acid - DNA.

אז למה בכל זאת התאים שונים זה מה זה כל כך?

כל תא מייצר רק מספר חלבונים קטן מתוך ה- DNA. בכל התאים יש את אותו חומר תורשתי, השוני הוא הביטוי של החומר התורשתי.

כך תא שריר יודע להיות תא שריר ותא עצב יודע להיות תא עצב- כך הם מתבטאים.

 

יצור חלבונים:

 

"בית החורשת" ליצור חלבונים נמצא בציטופלזמה (הנוזל התוך תאי).

 DNA- יושב בגרעין -> מתחיל תהליך שיעתוק -> mRNA לציטופלזמה (לנוזל התוך תאי). m- שליח, מסנג'ר. RNA- RiboNuleic Acid

 ריבוז= סוכר והבסיס- סוכר- זרחן.

ההבדלים בין שני סוגי הסוכרים: הסוכרים מרכיבים את ה-DNA וה- RNA. ריבוז-R ו- D- דה אוקסי ריבוז.

 

כדי לעשות מ-DNA חלבון הוא צריך לעבור שלב נוסף.

מה-DNA, נוצר ה-mRNA השליח שיוצא מהגרעין דרך החורים בממברנה שלו לציטופלזמה. כל מנגנון של עשיית החלבון (סינתזת חלבון) נוצר בתוך התא מחוץ לגרעין. תהליך הפיכת ה-DNA ל-RNA נקרא "שיעתוק". ותהליך סינתזת החלבון על ה-RNA נקרא "תרגום" (תרגום לחומצות אמינו).

 

"שיעתוק" (התהליך שנוצר בתוך הגרעין):

 

סליל כפול של DNA נפתח על ידי אנזים שנקרא RNA פולימרז שעושה שרשרת ארוכה פותח ועושה מה-DNA את ה- RNA.

DNA מכיל את כל הגנים ואז עושים מקטע של גן ויוצא סינתוז מחוץ לתא.

הפולימרז מניח על תבנית יצירת ה-RNA נוקלאוטידים חופשיים.

מול G מונח C, ומול A מונח O (אורצול- בסיס חנקני אחד שונה).                                                         

נוצר סליל חדש- הנגטיב של הגן המשועתק                                                                                      

לסליל החדש קוראים mRNA         

 

ER וריבוזומים

 

  • RER- רשתות אנדופלסמתית- רשת מחוספסת\ גסה. "איזור התעשייה" בו מיוצרים החלבונים בציטופלזמה, עשוי משתי שכבות פוספוליפידים.

     ביצירת החלבון נתעסק ברשת הגסה\ מחוספספת המחוברת אל הגרעין. 

​     ריבוזומים- אנזים גדול הבנוי משתיי תת יחידות חלבוניות ולרוב הוא יושב על ה- RER או צף חופשי בציטופלזמה.

  • SER- הרשתית החלקה. חסר בריבוזומים, משמש לאחסנה של חומרים, מאחסנת סידן ושומן.

 

תרגום ה- DNA:

 

  • ה- mRNA (השליח) נכנס בין שתי תת היחידות של הריבוזום.

  • הריבוזום מניח מול כל שלושה בסיסים חנקניים חומצת אמינו אחת T-RNA (טרנספר. כבר קיים, מסתובב בתא).

  • כשהריבוזום מתלבש על ה-RNA הוא זז\ שט בכל התא ותופס את חומצת האמינו אליה הוא מתרגם את הבסיסים ובכך יש רצף של חומצות אמינו שזהו בעצם החלבון.

  • בסיסים חנקניים המתחברים בצורה מושלמת אחד לשני לחומצת האמינו שמעליהם וכך נוצא מ-RNA-> חלבון. = מול כל שלושה נקלאוטידים (הבסיסים החנקניים יש חומצת אמינו אחת. רצף של כמה חומצות אמינו יוצר חלבון, החלבון נוצר לתוך חלל ה-RER הרשתית האנדופלסמתית (הגסה) בתוך הנוזל התוך תאי ומתנתק מהריבוזום כשהוא מוכן.

 

                                                                             חלבון

                                                            \                                         /

                                 שימוש חוץ תאי                                                      שימוש תוך תאי

                              נודד לגופיף ה"גולג'י"                                   נודד בתוך הרשתית האנדופלסמית

           (בית אריזה לחלבונים- גופף שאורז ומייעד להפרשה)                     למקומו בתוך התא

                     משם החלבון מופרש החוצה

                                                                                                 

גופיף גולג'י

 

  • בית האריזה לחלבונים

  • החלבונים מגיעים לגופיף הגולג'י מה-RER והוא אורז אותם בתוך בועית ("וזיקולה") העטופה בפוספוליפידים כמו ממברנה).

  • אקסוציטוזה- תהליך של פליטת חומר אל מחוץ לתא באמצעות שלפוחית הנשלחת אל קרום התא

  • אנדוציטוזה- תהליך של קליטה\ הכנסת חומר אל תוך התא על ידי יצירת שלפוחית מקרום התא                                

 -  למשל באקסוציטוזה, חומר שאמור להיות מופרש נכנס לבועית, היא נצמדת לקרום התא, מתמזגת עם הקרום ונשלחת החוצה.

 

  • ליזוזום- שלפוחית המכילה אנזימים וחומצות ("הקיבה של התא"). מטרתה לפרק גופים זרים או חומרי מזון שנבלעו באנדוציטוזה או מולקולות תאיות שנכנסו לתא.

 

  • פאגוציטוזה- הוא התהליך המשלב את כל שלושת השלבים: אנדוציטוזה-> עיכול הבועית שנבלעה (על ידי ליזוזומים) ואקסוציטוזה- הוצאה של השאריות.

     זהו תהליך יחודי לתאי מערכת החיסון שמשתמשים בו כדי לסל פולשים כמו חיידקים.

 

מיטוכונדריה (מזוהים בצורתם לפי הבליטות בתוך התא)

 

  • ​"תחנת הכוח התאית". דואגת לאנרגיה בתוך התא (בדרך כלל עושים אנרגיה מסוגר על ידי שימוש בחמצן- מעין ריאה של התא)​

  • יצירת ATP משומנים וחלבונים (אדנין שמחובר לסוכר אדנזין) סימן ליחידת אנרגיה.

  • בכל תא יש מספר מיטוכונדריות - בהתאם לפעילות של התא (אם זה תא שריר שמתכווץ הרבה הוא יצרוך הרבה אנרגיות ויהיו בו הרבה מיטוכונדריות, כמו למשל בשריר הלב שבו יש המון מיטוכונדריות).

  • יחידת האנרגיה בתא נמדדת בכמות מולקולות ה-ATP.

  • מתפקדת כסוללה- משמשת בכל התהליכים התאיים הדורשים אנרגיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

RNA__________________

            /       \        /        \

            A     G         A     G 

 

            U     C         U     C

DNA__ \____/___ \____/__

 

 

יצור ATP- "מקור האנרגיה" (תהליך הנשימה)

 

  • תהליך הדורש חמצן (תהליך אירובי) נקרא גם "נשימה תאית".

  • בתהליך יש יצירת פסולת- מים ו- Co2 (שיוצרים את ה- ATP).

  • המים ממחוזרים בגוף וה- Co2 נפלט החוצה בנשימה.

  • בזמן של חוסר חמצן (תהליך אנאירובי) יש יצירה של מעט ATP (נוצרים רק 2 יחידות לעומת 32 יחידות בתהליך אירובי).

  • הפסולת בתהליך אנאירובי הינה חומצה לקטית (חלב) וגורמת לכאב.

  • בתהליך אירובי נוצרים הרבה יותר ATP ויש יותר אנרגיה- רוב התאים בגוף עובדים בצורה זו. לא יהיה יעיל לגוף לעבוד בתהליך אנאירובי (פחות אנרגיה).

 

הרקמות:

 

קבוצה של תאים בעלי אותו תפקיד ואותו כיוון התפתחות (הרבה תאים יחד= רקמה)

 

ישנם 4 סוגי רקמות:

 

  1. רקמת אפיתל- מצפה את האיברים מבפנים ומבחוץ (את כלי הדם מבפנים, את העור מבחוץ).

  2. רקמת חיבור- תומכת, מחברת או מפרידה בין חלקים שונים בגוף (שומן, סחוס, עצם)- תפקידם להגן, לתמוך ולהפריד בין איברים.

  3. רקמת שריר- תפקידה להתכווץ ובצורה זו לייצר תנועה או כוח בגוף.

  4. רקמות עצב- מעבירה אותות חשמליים (שולטות בכל הגוף).

 

מאיפה הכל מתחיל?

 

זיגוטה- תא אחד שמקורובתהליך ההפריה (ביצית מופרית)- הדבר הראשון שקורה אחרי שתא זרע וביצית נפגשים.

אבריולוגיה- תורת התפתחות העובר מרגע ההפריה עד רגע הלידה.

 

לאחר יצירת הזיגוטה- היא מתחיל להכפיל את עצמה ולהתחלק. תא אחד שעוד לא עושה כלום ורק מתחלק: 2->4->8->16...

התאים החדשים זהים בדיוק לתא המקורי. צבר התאים שנוצר יהפוך לעובר

* קיים צבר תאים ואז הם עוברים לתהליך בלסטולה- מיון של התאים. כל תא מתמיין לתפקיד משלו, כל זה קורה עוד לפני ההגעה      לרחם- עוד בהשתחררות השחלה.

 

איך נוצרים בגוף תאים מסוגים שונים ורקמות שונות?

 

התאים, בפוטנציאל שלהם יכולים להפוך לכל סוג של תא. הם Stem Cells (תאי גזע- משתמשים בהם בעיקר להשתלות). צבר התאים עוברים תהליך התמיינות כללית_> הם הופכים לסוג מסויים של תא, אך יש להם גם אפשרות להיות כמה סוגים פנימיים מאותו סוג (תהליך התמיינות יותר ספציפי- תא דם למשל יכול להיות תא דם אדום או לבן. תא עצב יכול להיות כל תא שהוא רוצה אך יהיה קשור למערכת העצבים). הם עדיין סוגים של תאי גזע ורק בסוף התהליך מתמיינים להיות תא ספציפי בלבד שיכול לעשות את התפקיד המוגדר לו.

 

תהליך התמיינות

 

  • התמיינות הוא התהליך בו מקבל תפקיד מוגדר ורוכש תכונות מסויימות שעוזרות לו לשימוש בתפקיד זה.

  • התהליך מתחיל כבר בימים הראשונים של החיים.

  • בתהליך יש הפעלה של גנים מסויימים והשתקה של גנים אחרים (לא באים לידי ביטוי).

  • תהליך התמיינות כולל שינויים שונים בתא- בגודלו, צורתו, פעולתו.

  • לסיכום: כל תא רוכש את התוכנות היחודיות לו- תא שריר, תא עצב וכ'

  • זיגוטה-> בלסטוציט-> שכבת נבט (משם נובטים כל הרקמות)-> רקמות שונות-> עובר.

  • איבר= אוסף של רקמות.

 

1. רקמת אפיתל

 

  • מצפה משטחים הפונים לחללים פנימיים כמו כלי הדם או צינור עיכול.

  • ציפוי משטחים חיצוניים התוחמים את האדם מסביבתו- כמו העור.

  • בניית בלוטות וצינורות הפרשה מהבלוטות.

 

מה הקשר בין המבנה לתפריד? צורות רקמות אפיתל השונות

 

חד שכבתיים: בנויים משכבת תאים אחת בהם הגרעינים של התא עומדים תמיד בסדר מסויים- בשורה. בדרך כלל תצפה משטחים המבצעים סינון, הולכה, הפרשה או ספיגה של חומרים.

 

א. אפיתל דק ושטוח קשקשי- חד שכבתי, מצפה את כל כלי הדם מבפנים ואת איזור הנדיות בריאה ובבטן.

ב. אפיתל חד שכבתי קובייתי- אפתיל מפריש, יש לו בלוטות הפרשה.

ג. אפיתל חד שכבתי עמודי (גבוה יותר):

* עמודי פשוט- במערכת העיכול.

* עמודי עם ריסים- חצוצרות ורחם.

ד.אפיתל מעבר- נמצא רק בכיס השתן. יש לו תכונוה שהוא יכול להיראות גם כקובייתי וגם כשטוח. הוא תא שיודע להימתח (משנה      צורה)- כשיס השתן ריק הוא מכווץ, וכשכיס השתן מתמלא הוא מתחרב ונמתח.

 

אפיתל רב שכבתי:

 

ה. אפיתל פסאודו רב שכבתי- הוא רב שכבתי בכיאלו אך הוא חד שכבתי שנראה כרב שכבתי משום שגרעיניו נמצאים בחוסר סדר-     נמצאים בריאות.

ו. אפיתל קובייתי מפריש- לו יש בלוטות הפרשה.

ז. אפיתל רב שכבתי קשקשי שטוח- החלק העליון של העור.

 

* כאשר אדם נשרט- אם אין דם זוהי פגיעה רק באפיתל, אם יורד דם זה חדר את האפיתל.

 

העור:

 

  • העור הוא האיבר הגדול ביותר, הדק ביותר ובין החשובים בגוף.

  • שטח פני העור באדם בוגר הינו בין 1.9-1.6 מטר רבוע.

  • עוביו של העור משתנה- יכול להיות 0.05 ס"מ סביב העיניים ל-0.4 ס"מ בכפות הרגליים והידיים.

 

תפקידי העור:

 

  1. הגנה- מגן מפני פלישה חיצונית- מפני מזיקים, חיידקים, כימיקליים, מכות יבשות.

  2. מניעת דליפה- העור עוטף אותנו ומנוע מהמים לצאת (כנ"ל לגבי מינרלים, חלבונים וכ' בתוך הגוף).

  3. שמירה על חום גוף- גם בטמפרטורה קיצונית הגוף שומר על חומו- כשחם כלי הדם מאדימים ובקור הם מכחילים וכך העור מווסת טמפרטורה.

  4. תחושה- תפקיד העור הוא להעביר תחושה דרך עצבים (יש על העור קולטנים ללחץ, מגע, טמפרטורה, כאב, רטט וכ') כשיש תחושת מגע למשל הם מעביר אות למוח.

  5. הפרשה- על ידי זיעה, העור גם מקרר את עצמו וגם מפריש רעלים וחומרי פסולת (שתן, מלחים).

  6. יצור ויטמין D- אחד מתפקידי הכולסטרול כשהוא נחשף לשמש הוא עובר תהליך כימי והופך לוימטין הדרוש לספיגת סידן וזרחן.

 

שכבות העור:

- השכבה העליונה של העור נקראת אפידרמיס= אפיתל.

- השכבה השניה, הפנימית, היא רקמת חיבור הנקראת דרמיס. יש בה כלי דם, בלוטות הפרשה, עצבים וכ'.

- השכבה התחתונה- היא שכבת התת דרמיס (היפו דרמיס)= שומן

 

מבנה העור:

 

העור ברובו בנוי מרקמות אפיתל רב שכבתי

 

  1. האפידרמיס- השכבה החיצונית הדקה.

  2. ​דרמיס- השכבה הפנימית העבה. (ג'נקשן דרמל אפידרמל)- נקודת ההשקה בין הדרמיס לאפידרמיס. בנויה משלוחות הדרמיס שעולות אל תוך האפידרמיס ומקנות חוזק מיוחד.

  3. היפודרמיס- תת עור, שכבה הנמצאת מתחת לאפידרמיס ולדרמיס. זהו שומן מתחת לעור וכבר לא נחשב לחלק מהעור (בניגוד להפידרמיס ולדרמיס)- עשירה בכלי דם ולימפה ויכולה להגיע בגופי אנשים שמנים לעד כ-10 ס"מ באיזורי גוף מסויימים.

 

1. האפידרמיס:

 

סוגי התאים המרכיבים את האפידרמיס:

 

  • קרטיונוציטים- מכילים קרטין. חומר מחזק הנותן הגנה מכנים, מהווים 90 אחוז מתאי העור, שייכים לרקמת האפיתל. הם קשורים והדוקים כל כך יחד עד כדי כך שמים לא יכולים לחדור דרכם. תאים קרטינוציטים צעירים מתחלקים ומחליפים את תאי העור שמתים.

  • מלונוציטים- תפקידים לייצר מלונין, מה שנותן את הצבע לעור והיכולת לייצר צבע, מגן מפני קרינת UV. אנשים כהים יותר מוגנים מקרינת UV יותר מאנשים בהירים. אצל לבקנים אין מלונטוציטים.

  • תאי לנגרהנס- תאים של מערכת החיסון השתולים בעור, שתפקידים להגן מפני חיידקים- תהליך הפאגוציטוזה הכולל את האנדוציטוזה, העיכול על ידי הליזוזום והאקסוציטוזה.

  • כתובת קעקוע מקעקעים בדרמיס כי באפידרמיס השכבות מתחלפות ולכן זה יותר עמוק. פסוראזיס וקילוף העור הוא באפידרמיס.

 

2. הדרמיס:

 

  • שכבות הדרמיס בעלות עובי משתנה (כפות רגליים וידיים לעומת העפעפיים).

  • רובו בנוי מרקמות חיבור רפה.

  • הוא משמש למאגר מים ומינראלים שונים.

  • מצויים בו קולטנים עצביים שונים- לתחושת מגע, כאב, לחץ וטמפרטורה.

 

מה יש בדרמיס?

 

א. זקיק השיערה + השיערה. 

ב. שריר זוקף השיערה.

ג. בלוטות החלב- מה שמשמן את הגוף- מופעלים על ידי הורמונים (בעיקר לבני נוער) עור שומני, מחוברת בדרך כלל לשיערה.

ד. בלוטות זיעה- תפרידם להוציא מים, לקרר ולהוציא פסולת.

ה. צינור הפרשה- כל צינור חייב להפריש

*  כמו כן מכיל אלמנטים נוספים: כלי לימפה, כלי דם, קולטנים שונים ועצבים.

 

א. זקיק השיערה + השיערה: 

 

  • מורכב משכבה חיצונית של הדרמיס ומשתי שכבות של אפידרמיס. תאי האפידרמיס גדלים לתוך עומק השיער ויוצרים את הזקיק- בליטה של האפידרמיס לתוך הדרמיס.

  • מלנוציטים- נמצאים בבסיס הזקיק ומייצרים רמות שונות של מלונין, האחראיות על צבע השיער.

  • שריר זוקף השיער- מחובר לזקיק השיער וזוקף את השיערה במצבי פחד וריגוש- צמרמורת.

  • לא קיימים בשפתיים, פטמות, כפות ידיים ורגלים ובחלק מאיברי המין החיצוניים.

 

ב. התפתחות השיער:

 

  • Lanugo- שיער העוטף את העובר בחודש השישי להריון ונושר לפני הלידה (לכן פגים נולדים יותר שיערים).

  • Vellus- צומח במקום ה- Lanugo, בהיר יותר ועמיד יותר (שיער דק ועדין, יש לילדים קטנים, סוג של השיער העדין בידיים).

  • Terminal Hair- שיער הצומח על הקרקפת, ריסים וגבות. חזק וכהה יותר. מתפתח בערווה ובבית השחי בגיל ההתבכרות. סוג זה של שיער מחליף בין 90-80 אחוז מהשיער הבהיר בבית החזה, בגפיים ובאיזור הזקן.

  • תספורת לא תגרום לגדילה מהיר יותר של שיער, וסירוק השיער בריא ומחזק את השיער.

 

ג. בלוטות חלב:

 

  • בלוטות חלב- Sebaceous Glands-גוש של תאי אפיתל מפריש (קובייתי), הבלוטות נמצאות בכל העור מלבד בכפות הידיים והרגליים.

  • תפקידן לשמור על השיער והעור ולמנוע איבוד יתר של מים (דרך העור- הדירופוביים).

  • החלב עשיר בטריגליצירידים, שעווה, חומצות שומן וכולסטרול- מה שמעניק לו הגנה מפני מים ואף מפני פטריות.

  • יחידה סבוראית= השיערה + הבלוטות שצמודות אליה. בעיה סבוראית- שזה לא יוצא החוצה- לא עובר ואז נוצר עור אדום. בעיות סביב זקיק השיערה- חצ'קונים. דומה לאקנה- בה הבלוטה נסתמת ויושב עליה חיידק.

 

ד. בלוטות זיעה: (מהוות את רוב הבלוטות שלהעור ומכילות 2 סוגים)

 

  • בלוטות אקריניות: מפרישות זיעה יותר מימית, אין בה ריח, ומצויה בכל חלקי הגוף (עוזרת להיפטר מנוזל, לקרר וכ') אלו בלוטות מהחשובות ומהמרובות בגוף. הן בלוטות קטנות.

  • בלוטות אפוקריניות: מצויות בבית השחי, סביב הפטמה ובאיזורים הכהים ליד פי הטבעת. אלו בלוטות גדולות יותר מהבלוטות האקריניות. הבלוטות צמודות לזקיק השיערה, הן מפרישות חומר סמיך יותר ושמנוני יותר. הזיעה היא בעלת ריח- כתוצאה מפירוקה על ידי חיידקים שעל פני העור.

 

הציפורניים:

 

  • הציפורניים בנויות מאותו אפידרמיס כמו העור והשיער אך עם כמות גדולה של החלבון קרטין.

  • גוף הציפורן, Nail Body- החלק הבולט.

  • שורש הציפורן, Cuticle- מה שנמצא תחת כפל העור.

  • ירח קטן, Lunula- ירח קטן, איזור חצי ירח לבן המצוי בגוף הציפורן- ליד השורש (בעלי שכבה עבה יותר של קרטין).

  • מיטת הציפורן- תחת הציפורן, מכילה כלי דם מרובים- לאן שהציפורן מודבקת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד על ההבדל בין עור "צעיר" לעור "מבוגר":

 

  • אפידרמיס- הופך ליותר דק ככל שהעור מזדקן. מס' השכבות לא משתנה אלא רק נדחפות ונדחסות.

  • מספר המלונוציטים קטן- בעור חיוור ושקוף יותר עם השנים.

  • הופעת איזורים עם הפירגמנטציה ונגעים שונים (ברובם לא מסוכנים).

  • רקמות החיבור נחלשות והאלסטיות יורדת.

  • בלוטות החלב מפרישות פחות- העור נהיה יבש וסדוק יותר.

  • כלי הדם שבריריים יותר (דימומים). כמות השומן בתת עור קטנה.

 

 

רקמות חיבור: מערכת השלד

 

רקמת חיבור- תומכת, מחבר או מפרידה בין חלקים שונים בגוף. שומן, סחוס, עצם, לרקמות חיבור יש תא אב (גזע) המשותף לכל רקמות החיבור.

כל תא וכל סוגי רקמות החיבור מורכבים מ: תאים, סיבים (חלבונים) ומטרקיס (נוזל חוץ תאי).

 

התאים המרכיבים את רקמות החיבור:

 

  1. פיברובלסט- בונה רקמת חיבור צפופה או רפה (נקראת גם רקמה פיברוטית- מחברת, עוופת, מגנה על האיבר. תאים אלו יודעים גם לייצר סיבים).

  2. אדיפוציט- בונה רקמות שומן.

  3. כונדרובלסט- בונה רקמת סחוס.

  4. אוסטאובלס- בונה רקמת עצם.

 *  תאי בלסט-ציט. תא כשהוא בלסט- הוא תא צעיר, שפעיל, בונה וממשיך ליצור.

                          תא כשהוא ציט- הוא תא שכבר הזדקן ולא מייצר או בונה. הוא רק נמצא במקומו.

 

 

1. רקמת חיבור רגילה/ פיברוטית (פיברובלסט)- צפופה או רפה.

 

פיברובלסט מייצר שלושה סוגים של סיבי חלבון ומפריש אותם החוצה לאיזור הבין תאי:

א. קולגן- סיב חזק מאוד ולא כל כך גמיש. המעניק חוזק לרקמת החיבור.

ב. אלסטין- סיב מאוד חמיש אך חלש. מעניק אלסטיות לרקמה.

ג. רטיקלין- סיב בעל תכונות ביניים. חזק וגמיש במידה בינונית והוא מסועף כמו עץ. הוא בעל התפצלות (כמו שיח/ רשת דייגים).

   הוא קושר את הסיבים האחרים זה לה ומעניק תמיכה ויציבות לרקמה (מחבר בין כולם).

 

תכונותיה של הרקמה משתנות בהתאם ליחס הסיבים והתאים המרכיבים את הרקמה- רקמה עם יותר אלסטין תהיה יותר גמישה ורקמה עם הרבה קלוגן תהיה יותר חזקה.

 

הפיברובלסט מייצר גם נוזל מימי המכיל חלבונים, סוכרים ומינרלים שמופרש אל בין הסיבים ונקרא מטריקס.

כשהפיברובלסט נהיה זקן הוא נקרא פיברוציט- לאחר שכבר יצר את הרקמה מסביבו והיא מגבילה את תנועתו ומפריעה לקשר שלו עם כלי הדם.

הוא מוריד את פעולתו למינימום- מוריד צריכת אנרגיה וחמצן.

במידה ויהיה נזק יתעורר צורך לייצר רקמה חדשה, התא יתעורר ויחדש את פעילותו.

צלקת= סיבים של קולגן ואלסטין.

 

רקמות החיבור ונגזרותיה: (תלויה במה שהיא צריכה לעשות)

 

  • רפה- יש בה יותר תאים ומטרקיס מאשר סיבים (פחות חוזק) מה שמחבר בין הדרמיס לאפידרמיס.

  • צפופה רגולרית- יש יותר סיבים (מסודרים לאותו כיוון) מאשר תאים ומטריקס- בונה רצועות וגידים.

  • צפופה אי רגולרית- יש יותר סיבים (לא מסודרים לאותו כיוון- כמו בצלקות) מאשר תאים ומטריקס- עוטפת איברים כמו מפרקים, שרירים (טחול, כבד)- מה שמחבר בין הרדמיס להיפודרמיס.

 

 

2. רקמת שומן- אדיפוציט:

 

נמצאת בעיקר בתת עור (בהיפודרמיס), אך פיזורה שונה בין גברים לנשים.

 

  • אצל גבר היא מרוכזת בעיקר בשיפולי הבטן.

  • אצל האישה היא נמצאת בשדיים, ישבנים, ירכיים וזרועות.

  • ניתן למצוא מצבור של רקמות שומן בתוך עצמות ארוכות (בלשד) ומסביב לאיברים מסויימים כמו העין והכליה- מגן על האיברים.

 

רקמת השומן בנויה מ:

 

  • תאי שומן הנקראים "אדיפוציטים".

  • סיבי קולגן ורטיקולין (פחות גמישה ואלסטית)

  • מטריקס נוזלי (חלבונים, סוכרים)

  • כלי דם ולימפה, עצבים.

 

רקמות שומן- אדיפוציט (תא שרובו מורכב משומן, מעין מאגר שומן שעטוף בממברנה עם גרעין ומעט מיטוכונדריות כדי שינשום). בתוכו מכיל טיפה גדולה של טריגליצרידים.

 

  • אדיפוציט- הוא התא שבונה\ מרכיב את רקמת השומן ואז רק נמצא שם (אוגר שומן ומפסיק פעילות).

  • כל אברוני התא שלו נעלו למעט הגרעין והמיטוכונדריות שלו- שנדחקו לפריפריה.

  • מייצר מעט מטריקס נוזלי והרבה קולגן וריטוקולין שמופרשים החוצה- הם אלו שקושרים את האדיפוציטים זה לזה ומעניקים לרקמות השומן יציבות.

 

תפקידי רקמות השומן:

 

א. מאחסן\ מאגר אנרגיה:

  • אחסון טריגליצרידים בתאי שומן שמתבצע בפיקוח הורמונלי ועיצבי.

  • כשיש עודף של שומן הוא נכנס לאדיפוציטים (כנ" לגבי סוכר).

  • כשיש מחסור באנרגיה יקבלו האדיפוציטים פקודה לפרק את הטריגליצרידים ולשחרר לדם חומצות שומן כדי שתאים אחרים יוכלו להשתמש בהן ליצירת אנרגיה.

ב. הגנה על איברים (עור + איברים פנימיים)

ג. בידוד- שכבת התת עור (היפודרמיס) עשירה ברקמות שומן כדי למנוע איבוד של חום.

ד. אחסון ויטמינים- ויטמינים כמו D,E,A,K מאוחסנים ברקמות שומן.

ה. הםרשת הורמונים- אסטרוגן, ליפיטין וכ'.

 

* יותר מדי שומן...

- בהתאם לצורך, האדיפוציטים מגדילים את הנפח שלהם כדי לאגור יותר שומן. עד גיל מסויים אף מסוגלים להתחלק וליצור             אדיפוציטים נוספים.

- פוטנציאל אגירת השומן של גוף האדם הוא אין סופי.

- השמנת יתר, ממנה סובלים יותר משליש העולם המערבי, הוא הגורם לתחלואה מוגברת כמו מחלות לב, כלי דם וסכרת.

- תסמונת מטבולית כוללת: השמנה, יתר שומנים בדם, סכרת ויתר לחץ דם.

 

 

3. רקמת סחוס- כונדרו בלסטים\ ציטים:

 

הסחוס בנוי מ-

א. כונדרובלסטים (כשהתא צעיר).

ב. כונדרובלסט (כשהתא מזדקן).

ג. סיבי קולגן דק.

ד. אלסטין.

ה. מטריקס מימי

*  אין בו כלי דם בכלל- כל החמצן והסוכר עוברים לתאים בדיפוזיה עקב הלחץ שיש על המפרקים. היו בו כלי דם הם היו מתפוצצים     מהלחץ.

 

א. כונדרובלסט:

 

  • ​כשהוא צעיר, הוא התא הבונה את רקמת הסחוס.

  • הוא מייצר סיבי קולגן דקים, סיבי רטיקולין, סיבי אלסטין ושפע של מטריקס המכיל כמעט רק מים ובעל מרקם ג'לי.

  • כאשר מסיים הכונדרובלסט לייצר את הסחוס סביבו הוא נכלא בתוכו כשמסביבו יש חלל הנקרה "לקונה".

 

ב. כונדרוציט:

 

  • כונדרובלסט רדום (זקן). מוקף ברקמות החיבור שהוא יצא (קולגן, אלסטין, רטיקולין ומטריקס) ובעל פעילות מינימלית הכרחית.

  • בתוך הסחוס אין כלי דם.

  • החמצן והמזון מגיעים אליו באמצעות דיפוזיה- דרך רקמת הסחוס.

  • כאשר נפגע, איננו משתקם במהרה (נזק בלתי הפיך).

  • הסחוס מיועד לעמוד בלחצים גדולים- לכן אין בו כלי דם כי הם היו מתפוצצים ומדממים.

 

* פגיעה מסחוס יכולה לקרות מטראומה\ חבלה, שחיקה (העמסה או שימוש לא נכון כמו ספורט, עבודה, עמידה ממושכת וגיל)          ומדלקות פרקים שונות.

 

סוגי סחוסים:

 

א. סחוס היאליני:

 

  • משמש בעיקר לבלימת זעזועים במפרקים תנועתיים.

  • סחוס גמיש וחזק.

  • סידור סיבי הקולגן מעניק לסחוס צורה של ספוג.

  • התנועות של העצמות במפרק מסייעות להזנת הסחוס.

  • כשמופעל לחץ על המפרק, הסחוס נסחט והנוזלים יוצאים ממנו ומתנקזים לחלל המפרק (נוזל סינובולי), ברגע שהלחץ מופסק נוזל חדש המכיל חמצן ומזון "נשאב" אל תוך הסחוס ומזין אותו (ספוג).

  • לכן בריאה לסחוסי הרגל, אך עמידה ממושכת לא וגם נעילת הברך אינה טובה לסחוס.

 

תפקידי הסחוס ההיאליני:

 

  • בלימת זעזועים וציפוי המפרקים בעלי התנועה בגוף.

  • בניית איברים- קצה האף, חלק ממחיצות האף, הגרון, קנה הנשימה והסימפונות הגדולות.

  • התפתחות העצמות- עצמות העובר המתפתח בנויות בהתחלה מסחוס היאליני ואחר כך מתגרמות- הופכות לרקמות העצם.

  • ריפוי שברים בעצם- חלקי העצם מתאחים ראשית על ידי רקמות סחוס זמנית בשם Callus, ורק לאחר מכן תוחלף רקמה זו ברקמת עצם קבועה חדשה.

 

ב. סחוס אלסטי:

 

  • דומה במבנהו לסחוס היאליני אך יש בו סיבי אלסטין רבים (מכאן שמו) וסיבי קולגן גמישים יחסית.

  • בונה את אפרכסת האוזן וסחוס בשם "מכסה גרוני" (אפיגלוטיס).

 

ג. סחוס פיברוטי:

 

  • רקמת חיבור צפופה וחזקה שיש בה כונדרוציטים (תאי סחוס) ומטריקס יחסית נוזלי.

  • הוא בונה דיסקים בין חוליות שתפרידים לשאת את משקל הגוף ולבלום זעזועים.

  • מצוי במפרקים חסרי תנועתיות וברצועות שונות העומדים בפנים לחצים גבוהים (כמו מפרקי האגן, בין עצמות הראש).

  • בעל מרקם הדומה למחק של עיפרון.

 

 

4. רקמת העצם אוסטאו בלסט\ציט ותפקידיה:

 

  • תומכת ברקמות הגוף.

  • מאפשרת תנועה בשלוב עם שריר ועצב.

  • הגנה על איברים פנימיים- גולגלת על המוח, צלעות על הריאות.

  • אחסון לשד (מח) העצם.

  • מאגר מינרלים (בעיקר סידן וזרחן).

  • יודעים להפריש קולגן מיוחד, שעליו שקועים סידן וזרחן ויוצרים גביש בשם הידרוקסיאפטיט ולכן העצמות מוצקות.

  • אוסטאוציט הוא כינוי לאוסטאובלסט שהזדקן ובשלב זה כלוא בתוך העצם שהוא יצר.

  • לקונה זהו החלל הקטן בו חי האוסטאוציט.

  • אוסטאוציט שולח שלוחות דרך מחילות בעצם (קאנאלי קולי Cana- Culi).

  • העצם עשירה בכלי דם ולכן מחלימה יחסית בקלות (כמו בשברים).

 

אוסטאוציטים מסתדרים בגלילים שהולכים וגדלים מהמרכז ההחוצה הנקראים "אוסטאונים"- שבמרכזו תעלה חלולה בשם "תעלה מרכזית" שעוברים בה כלי הדם (העורק והוריד).

 

יש רקמת עצם צפופה ויש רקמת עצם ספוגית שהם מרכיבים עצם אחת.

כל עצם מורכבת ממלא אסטאונים- שיש בהם כלי דם ובכל אסטאון אחד יש חור מרכזי המכיל את מח העצם.

 

סוגים של רקמות עצם:

 

  • עצם צפופה:

  - בנויה מהרבה אסטאונים העומדים זה לצד זה.

  - העצם הצפופה נמצאת בחלק החיצוני של העצמות

  - העצם הצפופה היא חזקה ומיועדת לשאת משקל ולעמוד בזעזועים.

 

  • עצם ספוגית:

  - האוסטאוציטים מסתדרים במעגלים ובמרווחים שיוצרים מחיצות של עצם הנקראות קוריות- מבנה שדומה לאלמוג (קורי עכביש).

  - בין הקוריות יש חללים ובהם מאוחבן לשד העצם = מח העצם.

  - העצם הספוגית נמצאת בחלק הפנימי של העצמות.

  - היא מעניקה לעצם משקל נמוך וגמישות.

 

גדילה של עצם:

 

  • אוסטאובלסטים- נמצאים מתחת למיסב העצם (הפריאוסטיאום) וקרום העצם הפנימי- בונים עצם.

  • אוסטאוקלסטים- תאים גדולים, מרובי גרעינים, שמקורם במח העצם ומצויים מתחת למעטפת העצם- הם מפרקים עצם. (העצמות עוברות רה-מודלינג- קצת מתפרקים, קצת נבנים- התאים חייבים לזוז מהלקונה שלהם אז גם הם משתחלפים).

  • עצם יכולה לגדול לאורך בלבד ולא לרוחב.

 

א. התארכות של עצם:

 

  • מתחילה מיד לאחר הלידה ומסתיימת בין גילאי 12-20.

  • בגילאים אלו, בעצמות הארוכות יש מטאפיזות ובהן כונדרובלסטים העוברים שני תהליכים:

 1. התרבות על ידי חלוקת התא- בקצות העצם.

 2. התגרמות (הסעיף הבא)- הפיכה של הסחוס לעצם ויצירת סחוס חדש נוסף. תהליך המתרחש באיזור המטפיזיות בו יש את              "לוחית הגדילה".

  • שכבת הכונדרובלסטים נקראת לוחית אפיפיזיאלית= "לוחית הגדילה".

 

ב. התגרמות:

 

  • הכונדרובלסט יוצר סחוס היאליני ולבסוף הופך לכונדרוציט ומת.

  • סידן שוקע על שאריות התא.

  • כלי דם הצומחים מתוך העצם אל הסחוס הגרום מביאים:

  - אוסטאוקלסטים- יספגו את הסחוס המת.

  - אוסטאובלסטים- יבנו בתוך התבנית הקיימת עצם חדשה.

 

שני התהליכים (חלוקת התא והתגרמות) מנוגדים זה לזה:

  - כל עוד תהליך ההתרבות יהיה מהיר יותר מתהליך ההתגרמות תהיה הארכה של העצם והאדם יצמח לגובה.

  - ברגע שכל הכונדורובלסטים יתגרמו לא תהיה יותא הארכה= "עצירת גביהה".

 * כשתהיה התגרמות יותר מהירה זה סוגר את לוחית הגדילה.

 

ג. התעבות העצמות:

 

  • בעצם נורמלית, בניה והרס מתרחשים בו זמנית ובקצב מסויים. לתהליך זה קוראים Bone Remodeling.

  - קצב בנייה> הרס : מסת העצם עולה עד אמצע העשור השלישי לחיים שאז היא בשיאה.

  - קצב בנייה< הרס : ירידה נורמלית בצפיפות העצם בשיעור של כ- 0.3-0.5 בשנה בממוצע.

  • גורמים רבים יכולים להשפיע על קצב הבנייה ו\או ההרס:

  -  פעילות גופנית והעמסת משקל על העצם מגדילה בנייה.

  -  העידר פעילות גופנית- עצם ללא תזוזה מגדילה את ההרס.

  • עיקר הבנייה וההרס נשלטים על ידי הורמונים (הורמונלית כל ידי הורמון גדילה, אסטרוגן וכ')

  • הפעלת כוח עצם קמורה גורמת ליצירה של כוח חזק יותר בקימור הפנימי- המגרה את האוסטרובלסטים להתחלק וליצור עצם.

  • בקימור החיצוני מופעל כוח חלש יותר- מגרה את ההאוסטאוקלסטים (הורסי העצם).

  • עצם חדשה נוצרת בקימור הפנימי, בעוד שבקימור החיצוני היא נספגת.

  • העצם משנה את קימורה כדי להיות מותאמת לכוח אליה היא נחשפת.

  • תהליך זה מתרחש לאורך החיים עקב שינויי משקל, הריון, פעילות גופנית, שברים וכ'.

 

  * כאשר יש שבר- נבנה מעין מבנה סביב קצות השבור (שזהו רק סחוס- סחוס שביר מאוד), לאט לאט הסחוס בונה את העצם,            מאחה את קצוות העצמות ומחבר בינהם ואז האוסטאוקלסטים (תא בולעני שאוכל ומעכל) מפרקים את הסחוס ובאים                    אוסטאובלסטים שבאים לבנות.

 

  * הכי חשוב בשבר זה הקיבוע- לצורה תקינה של העצם.

 

 

סוגי עצמות:

 

  • עצם ארוכה- מימד אחד שלה ארוך במידה ניכרת מהמימדים האחרים (הגפיים בדרך כלל).

  • עצם קצרה- כל מימדיה שווים פחות או יותר (עצמות פרק כף היד, שורש כף היד, עצמות קובייתיות).

  • עצם שטוחה- שתי שכבות עצם צפופה ובינהם עצם ספוגית (צלעות, גולגולת).

  • עצם אי רגולרית- עצם שלא נכללת באף אחד מהסוגים הקודמים (חוליות עמוד שדרה, שכמה, עצמות עם בליטות).

  • עצם ססמואידית- עצם המתפתחת בתוך גיד של שריר (פיקת הברך).

 

חלקי העצם הארוכה ותכולתם:

 

  1. אפיפיזה- קצות העצם. סחוס מפרקי (Articular Cartilage), סחוס היאליני, הנועד לספוג זעזועים ולמנוע חיכוך.

  2. דיאפיזה- גוף העצם. חלל של מח העצם בתוך העצם הספוגית0 בו מיוצרים תאי דם שונים (לשד העצם).

  3. מטאפיזה- מבנה בין האפיפיזה לדיאפיזה. לוחית הגדילה- מבנה מסחוס היאליני הנמצא אצל ילדים ומתגרים בלבד ומאפשר התארכות עצם.

 

 

העצם העטופה ברקמות חיבור:

 

  • מיסב חיצוני- Periosteum- חיצונית, עוטפת את העצם ודרכה מגיעים כלי דם ועצבים לעצם- עורק מזין Nutrient Artery.

  • קרום העצם הפנימי- Endosteum.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מונחי יסוד באנטומיה:

 

המנח האנטומי - Anatomical Position- כשהאדם לפנינו עומד זקוף כשידיו פרוסות לצדדים (כשהוא מראה לנו את כף היד והאגודלים כלפי חוץ), רגליו וכפות רגליו ישרות.

 

1. מישורי חיתוך:

 

  - מישור סגיטלי- מחלק את הגוף לימין ולשמאל.

  - מישור קורונלי- מחלק את הגוף לקדימה ואחורה.

  - מישור טרנסוולי\ הוריזנאלי- מחלק את הגוף ללמעלה ולמטה.

 

2. תנוחות:

 

  - סופינה- Supine- פנים למעלה, כפות ידיים כלפי מטה.

  - פרונה- Prone- פנים מטה, כפות ידיים לשמיים (הפוך מהמנח האנטומי).

 

3. יחסים:

 

  - במישור הקורונלי (קדימה אחורה):

  • אנטריורי = קדמי (הפנים ביחס לעורף).

  • פוסטריורי= אחורי (הישבן ביחס לבטן).

 

  - במישור ההוריזנטלי\ טרנסורסלי (למעלה למטה):

  • סופריור= עליון (הראש ביחס לבטן, העין ביחס לאף).

  • אינפריור= תחתון (הרגל ביחס לבטן, הפה ביחס לעין).

 

  - במישור הסגיטלי (ימין שמאל)

  • מדיאני- בדיוק בקו האמצע (פופיק, עצם החזה).

  • פארא מדיאני- סמוך לקו האמצע (פטמה).

  • לטרלי- צדדי- הכתף ביחס ללב.

  • מדיאלי- מרכזי- קרוב יותר לקו באמצע (אף ביחס לכתף).

  • איפסי לטרל- באותו הצד- אוזן ימין וכתף ימין, רגל שמאל ועין שמאל.

  • קונטרה לטרל- בצד הנגדי. רגל שמאל ורגל ימין, אוזן שמאל ועין ימין.

  • פרוקסימל- קרוב יותר למרכז הגוף, קרוב יותר למוצא- הכתף פרוקסימלית לקצות האצבעות.

  • דיסטל- רחוק יותר ממרכז הגוף, רחוק יותר מהמוצא- המרפק דיסטלי ביחס לכתף.

 

4. תנועות:

 

  - פלקציה= כיפוף המרפק, קטנת הזוית.          מתייחס לכל המפרקים

  - אקסטנציה= ישור המרפק, הגדלת הזוית.          פרט לכף הרגל.

 

  - דורסיפלקשיין= מכופפים ללמעלה.                          מתייחס

  - פלנטרפלקשיין= מורידים ללמטה (כמו פויינט).        לכף הרגל

 

  - אינוורסיה= הפניית כף הרגל פנימה (In)                     תנועות                    

  - אוורסיה= הפניית כף הרגל כלפי חוץ                        כף הרגל        

 

  - סופינה= (עם הפנים ללמעלה, כף היד לכיוון השמיים)- עושה תנועה כמו כף של מרק.       תנועות

  - פרונציה= (עם הפנים ללמטה), כפות הידיים כלפי מטה.                                                  ידיים

 

  - אדוקציה= קירוב הגפה אל קו האמצע - רגל שהייתה בפיסוק מחוזרת.                     תנועות בכתף ובברך

  - אבדוקציה= ריחוק הגפה מקו האמצע- ידיים פרוסות לרוחב.                                       (ולא במרפק)

 

  - רוטציה מדיאלית= סיבוב כלפי פנים.                  בעיקר

  - רוטציה לטרלית= סיבוב כלפי חוץ.                     בגפיים

 

  * הלב ביחס לכליות: סופריורי, אנטריורי, מדיאלי.

 

 

מבנה השלד: העצמות

 

  • גולגלת- Skull, Cranium

  • חוליות- Vertebra

  • עצם הבריח- Clavicle

  • עצם החזה- Sternum

  • שכמה- Scapula

  • צלעות- Ribs

  • אגן- Pelvis

  • עצם העצה\ צולב\ עצב\ סאקרום- Sacrum

  • גומד- Ulna

  • גרמיד- Radius

  • קרפלס (עצמות שורש כף היד)- Carpals

  • מסרקי כף היד- Metacarpals

  • אצבעות- Phalanges

  • עצם הירח- Femur

  • פיקת הברך- Patella

  • שוק- Tibia

  • שוקית- Fibula

  • טארסוס (עצמות שורש כף הרגל)- Tarsals

  • עצמות האצבעות הארוכות- Metatarsals

  • סולמיות\ גלילים\ עצמות האצבעות- Phalanges

 

 

מרפסים: Frontanelles

 

  - כשתינוק נולד הראש שלו (הגולגולת) עדיין לא סגורה. יש לו הרבה איזורים שהם סחוסים- מה שמאפשר למוח שלו לגדול.

  - מרפסים הם לוחיות של סחוס היאליני.

  - תפקיד המרפסים לאפשר גדילה של המוח וכתוצאה מכך גם של הגולגולת.

  - המרפס הקדמי מתגרם סופית (עד גיל שנתיים בערך), המרפס האחורי מתגרם סופית עד גיל חצי שנה.

 

הגולגולת:

 

עצמות הראש:

 

  • פרונטל- Frontal-עצם קדמית עליונה. המצח.

  • פריאטל- Parietal- שתי עצמות מצדי הראש ומתחברות באמצע. עצם הקודקוד.

  • אוקסיפיטל- Occipital- עצם העורף, מתחת ל- Parietal- מתחברת לעמוד השדרה.

  • טמפורל- Temporal- עצם הרקה, מהאוזן ואחורה.

  • ספנואיד- Sphenoid- עצם היתד (איפה שיעל הרגה את סיסרא)- עצם אחת החוצה מצד לצד את הגולגולת.

 

עצמות הפנים:

 

  • מנדיבולה- Mandibal- עצם הלסת התחתונה.

  • מקסילה- Maxilla- עצם הלסת העליונה.

  • נאזל- Nazal- עצם האף.

  • וומר- Vomer- עצם מחיצת האף\ עצם המחרשה.

  • זיגומטיק- Zygomatic- עצם העול, עצם הלחי.

  • לקרימל- Lacrimal- עצם הדמעות (בסמוך ובכיוון לנזל- בתוך ארובת העין).

  • אתמואיד- Ethmoid- כבר בתוך גלגל העין- פנימית ללקרימל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עצמות עמוד השדרה:

 

  • C- איזור הצוואר (סרוויקל= צווארי),

  • T- איזור החזה (טוראסיס= בית החזה),

  • L- איזור גב תחתון\ מותניים (לומברי- מותני), 

  • Sacrum- עצם העצה איזור האגן במרכז,

  • Coccys- עצם הזנב.

  * בין כל החוליות יש סחוס פיברוטי- הנקראים דיסקים.

 

7 חוליות צוואריות -C1-C7  Cervical:

 

  • שבעת החוליות הראשונות של עמוד השדרה ( חוליות יותר שטוחות),

     C1 נקראת אטלס, C2 נקראת אקסיס.

 

12 חוליות החזה- T1- T12  Thoracic:

 

  • מתחילות כגוף חוליה שמנה שממנה יש בליטות.

 

5 חוליות לומבריות- מותניות L1- L5  Lumabar:

 

  • גוף החוליה העבה ביותר

 

 

 

 

 

 

 

Sacrum- דומה לעצם אחת אך בעצם היא 5 חוליות מחוברות\ דבוקות בלי סחוס בינהם.

 

Coccys- עצם הזנב, העוקץ.

 

  * חוט השדרה עובר בין הגוף לבליטות, ומהחורים הצדדיים עוברים עצבים.

 

 

הצלעות Ribs 

 

  • 12 זוגות צלעות (סימטריות).

  • צלעות 1-7 - True Ribs - כל צלע מחוברת לסטרנום על ידי סחוס היאליני.

  • צלעות 8-9 - False Ribs - הסחוסים שלהם מתחברים ליחידה אחת לסחוס של צלע 7 ומשם המשך החיבור לסטרנום.

  • צלעות 11-12- Floating Ribs- לא מחוברת לסטרנות (צפות).

  • הצלעות מאחורה מתחברות לעמוד השדרה וחלקם מתחברות מקדימה לסטרנום וזה יוצר את "כלוב הצלעות".

  • הקלביקולה לא מתחברת לסטרנום על ידי סחוס אלא על ידי רקמה.

  • עצם השכמה Scapula- מחוברת לעצם הבריח- קליביקולה יש מפרק ישיר, שזה אומר סחום בקצה של כל אחת מהן, ורקמה פיברוטית= רצועה שמחברת ביניהם. כך שמה שמחבר ביניהם שיחזיקו ביחד זה רצועות. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגפה העליונה:

 

  • Scapula- בעצם השכמה יש בליטת קוראקויד (Coracoid)- הקרובה לחזה ובליטת אקרומיון (Acromion) הקרובה לכתף.

  • Humerus- עצם הזרוע.

  • Ulna- מתחברת לזרת (מדיאלית לרדיוס).                             בסיס פנימה\ החוצה

  • Radius- מתחברת לאגודל (לטרלית לאולנה).       הרדיוס מסתובב על האולנה בסוג של פיתול

  • Carpals- עצמות שורש כף היד.

  • (Metacarpals (1-5- מסרקי כף היד.

  • Phalanges- האצבעות\ גלילים- המחולקים לפרוקסימל, מידאל, דיסטאל, באגודל יש רק פרוקסימל ודיסטל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גפה תחתונה:

 

  • Pelvis- אגן

  • Fermmur- עצם הירח

  • Patella- פיקת הברך

  • Tibia- השוקה

  • Fibula- השוקית

  • Tarsals- עצמות כף הרגל

  • Metatarsals- מסרקי כף הרגל

  • Phalanges- אצבעות

 

כף הרגל:

 

  • (Phalanges (1-5- בכל האצבעות יש פרוקסימלי, מידלי ודיסטאלי, מלבד הבוהן שלה פרוקסימלי ודיסטלי.

  • Metatarsals- מסרקי כף הרגל:

  • מתחת למטהטרסלס (1-3) יש את שלושת עצמות הקוניופורם (Cuniform, קויניפורם 1 היא מתחת לבוהן- יותר מדיאלית).

  • קוניפורם 2 מתחת למטהטרסלס 2 (אינטרמדיאלי), קוניפורם 3 מתחת למטהטרסל 3 (לטרלית).

  • Cubid- הקיוביד היא מתחת לעצמות המטהטרסליות 4 ו- 5.

  • Navicular- עצם הסירה, מתחת לקוניפורמס (פרוקסימלית ומדיאלית לקוניפורם).

  • Calcaneus- העקב, מתחת לקוביה. (מה שדורכים עליו).

  • Talus- מחובר לטיביה (יותר מדיאני ודיסטאלי מהקלקאנאוס- לא דורכים עליו).

  • הקרוסל (מלאולוס)- החיבור בין ראשי הטיביה ופיבולה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מפרקים:

 

מפגש\ חיבור של 2 עצמות או יותר.

  • בסיבוב מהיר וחזק (בספורט למשל המפרק יכול להינזק = נקע בקרסול.

  • התוצאה: נפיחות, אודם\ כיחלון, חום מקומי, הגבלת התנועה והרבה כאב.

  • הטיפול: קיבוע, קירור מקומי\ מנוחה, העלת הרגל, משככי כאבים.

  • רוב המקרים האלו יחלימו חלקית כעבור שבועיים.

 

ישנם 3 סוגי מפרקים (המסווגים על פי מבנה):

 

  • מפרק פיברוטי:

  - העצמות מחוברות זו לזו על ידי רקמת חיבור צפופה רגולרית- ללא סחוס!

    רוב המפרקים הללו הם חסרי תנועתיות לגמרי- כמו התפרים בגולגולת.

 

  • מפרק סחוסי:

  - כאשר סחוס מחבר בין העצמות.

    יכולים להיות חסרי תנועה כמו המפרק בין האפיפיזה לדיאפיזה בעצם ארוכה.

    יכולה להיות בהם תנועה מוגבלת למשל כמו במפרקים בין החוליות ובאגן.

 

  • מפרק סינוביאלי:

  - בעל יכולת תנועתית נרחבת ומבנה יחודי (גם סחוס וגם נוזל שמשמן).

    קיים במפרקי הגפיים. את העצמות מצפה סחוס היאליני וממברנה סינוביאלית שהיא אפיתל מפריש נוזל שמנוני בשם                         סינוביה, הממלא את חלל המפרק (אפיתל קובייתי מפריש). את הכל עוטפת רקמת חיבור שנקראית קופסית המפרק. ואתה               מחזקות רצועות ושרירים.

 

  • גיד- Tendom, מחבר את השריר לעצם.              שניהם עשויות מרקמות

  • רצועה- Ligment, מחברת בין עצם לעצם.             חיבור צפופה רגולרית

 

סיווג מפרקים סינוביאלים על פי טווח תנועה:

 

מפרק כדורי:

  • זהו סוג המפרק, בעל התנועה הרחבה ביותר, מאפשרת תנועה בשלושה צירי סיבוב. כמו מפרק הכתף והירך (אין סוף אופציות לסיבוב לכל הכיוונים).

 

מפרק אליפטי:

  • דומה למפרק הכדורי, אך בגלל שלא מדובר בכדור אלא באליפסה יכולת הסיבוב היא מוגבלת בציר הסיבוב כך שהתנועה היא ב-"2.5" צירים. כמו המפרקים בין מסרקי האצבעות לגליל האצבעות הפרוקסימלי והמפרק בין הרדיוס לעצמות שורש כף היד.


מפרק צירי:

  • מאפשר תנועה במימד אחד בלבד. כמו המרפק, הקרסול, מפרקי גלילי האצבעות (המפרק הפשוט ביותר).

 

מפרק סיבובי:

  • טבעת המסתובבת סביב העצם, מאפשר רק סיבוב במימד אחד. כמו המפרק בין חוליות C1 ל- C2 והמפרק בין הרדיוס לאולנה.

 

מפרק החלקה:

  • משטחים שטוחים המחליקים זה על זה, מתאפשרת תנועה מוגבלת במימד אחד בלבד. כמו החוליות, המפרק בין השכמה לעצם הבריח והמפרקים שבין עצמות שורש כף הרגל ועצמות שורש כף היד.

 

מפרק אוכפי:

  • בין האגודל לשאר כף היד (דומה לצורת אוכף), דומה למפרק כדורי אך מוגבל בתנועתו ל-2.

 

 

השרירים

 

רקמת שריר- תפקידה להתכווץ, לעשות תנועה או כוח.

לתאים הבונים את רקמת השריר קוראים סיבים= Fibers.

קיימים שלושה סוגי סיב שריר:

 

1. סיב משורטט- Skeltetal= Striated Muscle

  • בונה שרירים שיש עליהם שליטה רצונית (שליטה מודעת) כמו שרירי השלד שאחראים על תנועה ושרירים אחרים כמו הסרעפת או הלשון.

 

2. סיב חלק- Smooth Muscle

  • בונה שרירים שאין עליהם שליטה רצונית (שליטה מודעת) כמו השרירים המכווצים את המעיים או שלפוחית השתן (עובדים לבד, מבלי שהם בתודעה שלנו).

 

3. שריר הלב- Cardiac Muscle

  • נמצא אך ורק בשריר הלב ויש לו את היכולת להתכווץ בעצמו.

 

 

1. סיב\ שריר משורטט:

 

  • בנוי מצינור בתוך צינור (נראה כמו שפגטי בתוך ספגטי, עם מלא צינורות).

  • שריר משורטט-> אגד שריר (צרור של כמה תאים)-> סיב שריר (תא שריר- אם נגדיל אותו הוא יהיה ארוך וגלילי)-> מיופיבריליות (מערכת חלבונים מכווצים)-> סרקומר (מקטע מחוספס, מרכיב חלקים מהמיופיבריליות- המיופיבריליות מורכבים מהרבה סרקומרים שהם חוטים מכווצים)-> מיופילמנטים (חלבונים- אקטין ומיוזין- מרכיבים את הסרקומרים- מקטעים בהירים\כהים).

  • מעטפת השריר- רקמת חיבור צפופה אי רגולרית אשר עוטפת את כל סיבי השריר.

  • גיד- רקמת חיבור צפופה רגולרית (המשך המעטפת) המתחברת לעצם.

  • כל השרירים המשורטטים (חוץ מהלשון) מחוברים לעצם על ידי גידים.

  • תחל- נקודת החיבור של הגיד בעצם שלא זזה בכיווץ השריר.

  • אחז- נקודת החיבור של הגיד בעצם שזזה בכיווץ השריר.

  • החלק של השריר המכיל בתוכו את סיבי השריר נקרא בטן או ראש.

  • לפעמים לשריר יש מספר ראשים\ בטנים -> מספר נקודות אחז או תחל.

  • הסיבים בתוך השריר מאוגדים יחדיו באגדי סיבים, כך שלכל שריר למעשה מספר אגדי סיבים. כל אגיד סיבים זה בטן\ראש.

  • התא הוא בעל צורה גלילית.

  • יכול להגיע לאורך של עשות סנטימטרים.

  • הסיב הוא תא רב גרעיני.

  • מכיל מיטוכונדריות רבות- מספק הרבה אנרגיה כי הוא מתכווף (תהליך אירובי), גולג'י וליזוזמים.

 

במה שונה הסיב (תא השריר) מתא רגיל:

 

  • כל מה שקשור לשריר יקרא או Myo (מיו) או ב- Sarco (סרקו).

  • ממברנת הסיב נקראת סרקולמה.

  • הציטופלזמה נקראת סרקופלזמה.

  • הרשתית האנדופלסמית החלקה (SR) נקראת רשתית סרקופלסמית- מלאה ביוני סידן, עוטפת את כל המיופיברילות בצורה של רשת מפותלת.

  • Terminal Cisternae- בריכת סידן. ה-SR מונח בניצב למיופיברילות.

  • צינורות רוחבית- מצוי במרכז כל 2 בריכות- מחברת וקושרת בינהם.

 

המיופיברילה:​

 

  • חלבונים גליליים המתוחים מקצהו האחד של הסיב אל הקצה השני ומסוגלים להתכווץ (תופסת את עיקר נפח התא)- החלק העיקרי.

  • מרבית נפח התא הוא מיופיברילות שסביבן ציטופלסמות של תא השריר (סרקופלזמה).

 

סרקומר:

 

  • היחידה התפקודית (כיווץ) הקטנה ביותר.

  • סידור מיוחד של חלבוני הכיווץ המאפשרת התכווצות כמו תנועת אקורדיאון.

  • הסרקומר מורכב ממיופילמנטים- חלבוני כיווץ בשם אקטין ומיוזין.

  • קו M- אמצע הסרקומר. מיוזין קשור לקו M.

  • קוי Z- גבולותיו של הסרקומר, בנויים חלבוני שלד התא- אקטין קשור לקו Z.

  • האיזור הבהיר שיש בו רק אקטנים נקרא I.

  • האיזור הכהה שיש בו גם מיוזין וגם אקטין נקרא A.

  • האיזור באמצע בו יש רק מיוזין (בלי אקטין) נקרא H.

  • האקטינים מפרידים בין מיוזינים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מיופילמנטים:

 

  • אקטין- קשור אל קווי Z, בנוי ממולקולות דומויות חרוז אך דקה (דומה לשרשרת פולים).

  • מיוזין- חלבון מכווץ עבה.

  • טרפומיוזין- סיב חלבון המלופף על גבי האקטין ומשמש "כמנעול" או כחומה המונע קשירת חלבונים- מונע מהאקטין ומהמיוזין להתחבר אחד לשני- לכן יש שליטה על כיווץ שריר. "כשהשריר נתפס" זה אומר שהאקטין והמיוזין במצב קשירה.

  • טרפונין- חלבונים המחוברים על גבי הטרפומיוזין- אתרים לקשירת סידן Ca- קושר ומושך סידן שעוזר להתכווצות השריר. הוא "מפתח" לפתיחת הטרפומיוזין על ידי סידן ושחררו לקשירת מיוזין.

  • כיווץ הסרקומר- משיכת האקטין על ידי המיוזין= התקצרות המרחק בין קווי ה-Z (על ידי הראשים של המיוזין).

 

 

סיכום מעגל כיווץ השריר:

 

  • הסידן נקשר לטרפונין-> הטרפונין מזיז ומושך את הטרפומיוזין-> המיוזין נקשר לאקטין (לא משתמש באנרגיה) והמיוזין מכופף את הראש (משתמש באנרגיה)- ניצול מולקולות- ATP -> המיוזין מושך את מולקולות האקטין= התקצרות הסרקומר.

  • כאשר כל הסרקומרים מתכווצים יחד, המיופיבריליות מתכווצות והן מכווצות את הסיבים שבתוכן הן נמצאות והסיבים מכווצים את כל השריר.

  • כל כיווץ של שריר הוא למעשה כיווץ של מיליוני סרקומרים בתוכו.

 

מאיפה הכל מתחיל?

 

  • מרכז התנועה בקליפת המוח (רצוני) - (הכל מתחיל מהמוח)  ->

  • תאי עצב מעבירים אות חשמלי דרך חוט שדרה  ->

  • שלוחות של עצבים מגיעות לסיבי השרירים המשורטטים= צומת עצב השריר  ->

  • שריר מתכווץ.

 

צומת עצב השריר בשלבים: (מה קורה במקום שהעצב פוגש את השריר)

 

  • אל כל סיב שריר משורטט מגיעה שלוחת עצב יוצרת סינפסה.

  • דרך סינפסה מועבר אות חשמלי מהעצב לשריר.

  • מקום המפגש (הצומת)- חלק מעצב השריר פוגש את השריר נקרא סינספה Si-Nap-Sa.

  • התא עצב מפריש לשם חומרים כימיים שמשתחררים על ידי אותו חשמליים (האותות מועברים לאורך כל העצב).

  • יש אקסוציטוזה של אצטילכולין (אציטילכולין נקשר לחלבונים) השתחרר לסינפסה.

  • קישור אצטילכולין לקולטנים בסרקולמה (הממברנה של תא השריר).

  • פתיחת תעלות נתרן לתאים (נתרן יוצר מתח חשמלי).

  • נוצר זרם חשמלי על הסרקולמה ובצינורית הרוחבית.

  • הזרם מגיע לרשתית הסרקופלסמתית.

  • פתיחת תעלות סידן בבריכות.

  • יציאת סידן מתוך הבריכות והתפזרותו סביב הסרקומרים.

 

  * רצפטורים- קולטנים: לא מעבירים חומר אלא רק את המסר (לעומת תעלה או משאבה כן מעבירות חומר). 

     העצב מוציא באקסוציטוזה את האצטילכולין ומגיע לקולטן- פותח תעלות נתרן וכשנתרן נכנס יש מתח חשמלי ומכך ישנו התהליך      עד קליטת הסידן וכיווץ הראשים בעזרת המיטוכונדריה- השריר התכווץ.

 

מה קורה אם אציטילכולין היה משתחרר ללא הגבלה?

 

  • השריר היה תפוס כל הזמן.

  • ליחה רבה הייתה מצטברת בריאות.

  • אצטילכולין אסטרז נמצא בסינפסה ומפרק (כאנזים) את האצטיליכולין- כדי שישתחרר מהקולטן שלו כי אם לא נהיה תפוסים כל הזמן ויהיו רעלים שיגיעו לריאות.

  * מזרק אטרופין חוסם את הגישה לקולטן- כמו שקורה בהפגזה כימית במלחמה.

  * בוטוקס- פעילות הפוכה, מונע שיחרור אציטילכולין מהעצבים (אם מזריקים בוטוקס לא יהיה כיווץ).

 

 

הרפיית סיב שריר

 

גם הפקודה להרפות מגיעה ממערכת העצבים!

  א. מופסקת זרימת האצלטיליכולין למרווח הסינפטי.

  ב. האציטילכולין שנשאר במרווח הסינפטי מפורק על ידי אנזים= אציטילכולין אסטרז (מה שהוא לא מספיק לפרק הולך לקולטן-         גורם לפעולה מבוקרת).

  ג. סגירת תעלות נתרן-> נפסק הזרם החשמלי (הקולטן הוא על התעלה).

  ד. סגירת תעלת הסידן ברשתית הסרקופלסמית.

  ה. משאבת סידן שואבות אותו חזרה לתוך המארגים (לבריכות).

  ו. הטרפומיוזין חוזר לחצוץ בין האקטין למיוזין.

  * כל זה שווה לסגירת השאלטר.

 

 

היחידה המוטורית

 

  * יחידה מוטורית= תא עצב וכל סיבי השריר המשורטט אותם הוא מעצבב.

  - תא עצב (נוירון)- יוליך שדר חשמלי-> כל סיבי השריר ביחידה המוטרית יתכווצו יחד, כלומר: "הכל או כלום".

  - לפי עיקרון זה היחידה המוטורית נמצאת או במצב מכווץ או במצב רפוי- בלי אמצע.

 

  * כל שריר בנוי מכמה יחידות מוטוריות.

  - עוצמת השריר נקבעת רק על פי כמו ביחידות המוטוריות המכווצות.

  - לשריר יש מספר דרגות כיווץ על פי מספר היחידות המטוריות שיש בו.

  * השריר אינו פועל על פי עיקרון "הכל או כלום".

 

 

                                                                               שרירים גסים                               שריר עדין

 

- דוגמא                                                                           גב                                  שורש כף היד (מלא עצבים)

- מספר יחידות מוטוריות                                                   קטן                                          גדול

- כמות סיבים לכל יחידה מוטורית (עוצמת כיווץ)                גדולה                                        קטנה

- עידון התנועה                                                               נמוך                                         גבוהה

 

 

סוגי פעילות השריר:

 

  - פעילות איזומטרית- (מטרית- מטר- אורך לא משתנה)- השריר אינו משנה את אורכו אך המתח בתוכו עולה. זוהי פעילות                   אנאירובית בעיקרה. פעילות קצרה ובעוצמה גדולה, למשל דחיפת קיר.

 

  - פעילות איזוטונית- השריר מתכווץ באורכו והמתח בתוכו לא משתנה. פעילות אירובית בעיקרה, פעילות ממושכת בעוצמה נמוכה,       למשל הרמת משקולות קטנות, ריצה. 

 

 

שריר אדום ושריר לבן:

 

סוג הפעילות העיקרי שמציע השריר משפיעה על סוגי הסיבים שבו.

 

  - אם עיקר הפעילות של הסיב היא איזומטרית (פעילות אנאירובית-> הסיב יגדיל את מספר המיוביפריוליות שלו וכך יהיה לו כוח         כיווצי רב יותר, יסב זה יראה לבן תחת מיקרוסקופ- ישתמש בפחות אנרגיה.

 

  - אם עיקר הפעילות היא איזוטונית (פעילות אירובית)-> הגדלת כמות המיטוכונדריות שבסיב וכמות כלי הדם המגיעים לסיב->           יהיה צבע אדמדם ולכן הוא נקרא סיב אדום.

    בסיבים אדומים קיימים גם מאגרים גדולים של גליקוגן: רב סוכר שמשמש כמאגר לגליקוז בתוך סיב השריר.

    כל סיב יכול לייצר יותר אנרגיה ולעבוד לזמן ממושך יותר מבלי להתעייף. כל שהשריר יזוז יותר (לדוגמא ריצה) הסיב יהיה יותר         אדום.

 

                        תכונה                               סיב אדום                                   סיב לבן

 

                     עיקר הפעילות                        אירובית                                   אנאירובית

              תגובה להוראות להתכווץ                  איטית                                      מהירה

                     משך הפעולה                            רב                                          מועט

                     עוצמת הכיווץ                          חלשה                                       חזקה

                     כמות גליקוגן                           רבה                                     רבה מאוד

                 כמות מיטוכונדריות                      גבוהה                                       נמוכה

                 כמות מיופיבריליות                      מועטה                                        רבה

 

  * כמות השרירים, הלבנים או האדומים משתנים מאדם לאדם. לספורטאי יהיו הרבה שרירים אדומים, לאדם בקומה- הרבה לבנים.

  - רוב השרירים בנויים משילוב של סיבים לבנים ואדומים- היחס בינהם תלוי בסוג הפעילות של השריר. בשרירי הגב הסיבים יהיו         לרוב אדומים, בשריר שמניע את עדשת העין- בעיקר סיבים לבנים- מגיבה תוך שניות ולא להרבה זמן.

 

  * סיב לבן יכול להפוך לסיב אדום ולהיפך- בהתאם לפעילות.

  * סיבי ביניים- סיבים שלא ניתן לשייך אותם לאחד מהסוגים. שרירים שבין פעילות לפעילות. ממרים משקולות לאצן.

 

 

אימון שרירים

 

אדם המבצע פעילות גופנית באופן קבוע מגדיל את נפח השרירים שלו, השריר גדל בגלל יצירה של מיופיבריליות נוספות הנוצרות דרך אחת משתי דרכים:

 

  - בעיקר היפרטרופיה- הגדלת נפח התא (אותה כמות מיופיבריליות- כל תא נהיה שמן יותר אך הכמות נשארת אותו דבר).                 היפרטרופיה של שריר יכולה להיגרם גם בגלל הורמונים מסויימים כמו טסטסטורון או נגזרותיו (סטרואידים) וכן פעילות גופנית.

 

  - היפרפלזיה- הגדלת מספר התאים- התאים מתחלקים ומתרבים- בדרך כלל תהליך מצוי בתינוקות או אולי אצל בודי-בילדרים עם     הורמוני גדילה, אך לא מצוי אצל אדם בוגר.

    היפרפלזיה פיזיולוגית נגרמת בעיקר בשריר הרחם ובבלוטות ההפרשה השונות (בלוטות חלב, ערמונית ועוד...).

 

 

2. השריר החלק

 

  * ההבדל בינו לבין שריר משורטט הוא שאנו לא שולטים עליו בצורה רצונית (מודעת) כמו שלפוחית השתן או השרירים המכווצים        את המעיים.

 

  - האקטין והמיוזין אינם מסודרים בסרקומרים, אלא קשורים למכרגיבי שלד התא הנקראים: "גופים דחוסים".

  - הוא בעל מבנה לא מאורגן של סיבי כיווץ.

  - כשהסיבים מתכווצים הסיב לא מתקצר, אלא "נסחט".

  - חסר צינורות רחבית (אין לו את המבנה הגלילי).

  - בעל כמות קטנה של סידן (פחות מתכווץ בעוצמה).

  - כיווצו איטי עם עוצמה פחותה.

  - הוא מסוגל לפכול זמן רב ואינו מתעייף.

  - פעולתם של סיבי שריר חלק איננה מודעת\ רצונית. כמו לדוגמא שריר מערכת העיכול, מערכת הנשימה, מערכת השתן והמין,         כלי הדם וכ'. בכל מקום בגופנו קיימים שרירים חלקים.

 

סוגי תנועות:

 

  • אגונסיט- השריר העיקרי שמתכווץ כדי לבצע פעולה מסויימת. למשל כיפוף מרפק, השריר העיקרי בכיפוף מרפק הוא הדו ראשי.

  • אנטגוניסט- השריר הרפוי בשעת ביצוע פעולה מסויימת- אם השריר העיקרי  שמכופף הוא הדו ראשי, התלת ראשי חייב להרפות כדי שנוכל לכווץ, אם גם הוא יכווץ לא נוכל לכווץ את שניהם.

  • סינרגיסטים- השרירים שמתווצים כדי לעזור לשריר העיקרי על ידי ייצור המפרק או מניעה מעצמות אחרות לזוז (שרירים תומכים- עובדים ביחד כדי לייצר את הכיפוף).

  * שריר יכול להיות בפעולה אחת להיות אגוניסט ובפעולה הפוכה להיות אנטיגוניסט ובפעולה אחת להיות סינרגיסט.

 

תנועות:

 

  • פשיטה- Extension- בגדלת זוית המפרק, יש גם מצב של פשיטת יתר (היפראקטנציה).

  • פשיטה דורסלית- Dorsiflexion- הרמת כף הרגל כלפי מעלה.

  • כפיפה- Flexion- הקטנה זוית המפרק, קירוב חלק קדמי לחלק קדמי.

  • כפיפה פלנטרית- Plantarflexion- הורדת כף הרגל כלפי מטה.

  • היקרוב- אדוקציה- Adduction- קירוב גפה לקו האמצע של הגוף.

  • הירחוק- אבדוקציה - Abdduction- הרקחת גפה מקו האמצע של הגוף.

  • עיגול- Circumduction- תנועה מעגלית במפרק כדורי, אליפסאודי ואוכפי בין אם התנועה כלפי פנים- זה עיגול מדיאלי ואם כלפי חוץ זה עיגול לטרלי.

  • סיבוב- Rotation- הנעת העצם על צירה הארוך- כלפי פנים זה סיבוב מדיאלי וכלפי חוץ סיבוב לטרלי.

  • סופינציה- Supination- סיבוב לטרלי של כף היד או כף הרגל (כלפי חוץ פנים כף היד כלפי השמיים, היד עושה תנועה של כף מרק- "סופ").

  • פרונציה- סיבוב מדיאלי של כף היד (כזה שעושים כשרוצים להביט בשעון) או של כף הרגל.

  • הטייה פנימה- Inversion- הטיית סוליית כף הרגל פנימה, כשהבוהן באוויר.

  • הטייה החוצה- Eversion- הטיית סוליית כף הרגל החוצה, כשהבוהן נוגת ברצפה.

  • הרמה- Elevation- הנעת אחז השריר כלפי מעלה, למשל הרמת גבות.

  • הורדה- Depression-הנעת אחז השריר כלפי מטה.

 

 

השרירים:

 

שרירי הבעה

 

  - Occipitofrontalis- שריר עורפי מצחי

    תחל: יריעות גיד במרכז הגולגולת.

    אחז: בטן קדמית בעור מעל הגבות, בטן אחורית בעצם העורף.

    פעילות: מרימה את הגבות, מניעה את הקרקפת. 

 

 

 

 

  - Orbicularis Oculi- שריר העין החוגי 

    תחל: ארובת העין.

    אחז: עפעפיים.

    פעילות: סגירת עיניים.

 

 

 

 

  - Orbicularis Oris- שריר הפה החוגי 

    תחל: עצמות הלסת מסביב לפה.

    אחז: היקף השפתיים.

    פעילות: הצמדת השתפיים.

 

 

 

 

 

  - Buccinator- שריר המחצרר

    תחל: חלק לטרלי של עצמות הלסת

    אחז: חלק לטרלי של השפתיים.

    פעולה: הצמדת לחיים ושפתיים כמו בנשיקה,

               מתרחבים ונותנים מקום למזון בזמן לעיסה.

 

 

 

שרירי הלעיסה

 

  - Temporalis- שריר הרקה

    תחל: שטח לטרלי של עצם הרקה.

    אחז: עצם הלסת התחתונה.

    פעילות: סגירת הלסתות והוזזת לסת תחתונה קדימה

                ואחורה.

 

 

  - Masseter- שריר המלעס

    תחל: עצם הלחי.

    אחז: עצם הלסת התחתונה.

    פעילות: סגירת לסתות.

 

 

 

שרירי הצוואר

 

  - Sternocleidomastoid- שריר מפנה הראש.

    תחל: שקע של עצם החזה.

    אחז: זיז בשם Mastoid Process.

    פעילות: בכפיפה של הצוואר הוא מופעל בדו צדדי.

                בהםעלה חד צדדית- כפיפה לטרלית וסיבוב הראש לצד הנגדי.

 

 

 

  - Platysma- שריר יריעת הצוואר

    תחל: יריעת רקמת החיבור שעוטפת את שרירי החזה נקראת Facia.

    אחז: לסת תחתונה וזוויות הפה.

    פעילות: הורדת לסת תחתונה והורדת זוית הפה.

 

 

 

שרירי החזה

 

  - Pectoralis Maijor- שריר החזה הגדול.

    תחל: ראש בריחי- חצי מדיאלי על עצם הבריח,

             ראש סטרנלי- עצם החזה וסחוס של 6 צלעות עליונות.

    אחז: עעצם הזרוע בחריץ שנקרא Bicipital Groove.

    פעילות: אדוקציה וסיבוב מדיאלי של הזרוע.

                הראש הבריחי לבדו מבצע כפיפה של הזרוע

                והראש הסטרנלי מבצע פשיטה של הזרוע ממנח כפוף.

 

 

 

  - Pectoralis Minor- שריר החזה הקטן.

    תחל: חלק קדמי של צלעות 3-5.

    אחז: זיז בעצם השכמה שנקרא Coracoid Process.

    פעילות: בדרך כלל משמש להורדה וסיבוב כלפי מטה של השכמה,

                שריר זה משמש להרמת הצלעות וכך מוגדל נפח בית החזה

                ויותר קל לנשום.

 

 

 

  - Subclavius- שריר התת בריחי.

    תחל: צלע ראשונה.

    אחז: חלק תחתון של עצם הבריח.

    פעילות: מייצב את עצם הבריח אל כלוב הצלעות.

 

 

 

 

 

 

מוח

\/

חוט שדרה

\/

שלוחות עצבים עד לצומת עצב השריר

\/ 

מגיע לשריר

שרירי הגב

 

  - Trapezius- שריר הטרפז.

    תחל: חלק עליון-   עצם העורף (Occipital)

            חלק אמצעי- רצועה בשם Ligament Nuchae שנמצאת בין

                               עצם העורף לזיז האחורי של חולייה C7

            חלק תחתון-  זיזים אחוריים של חוליות C7 - T12.

    אחז: חלק עליון-    חלק לטרלי של עצם הבריח וזיז בשכמה שנקרא Acromion.

           חלק אמצעי-  ה-Spine של השכמה.

           חלק תחתון-  שורש ה-Spine של עצם השכמה. 

    פעילות: חלק עליון- הרמה וסיבוב כלפי מעלה של השכמה.

                חלק אמצעי- קירוב שכמות.

                חלק תחתון- הורדה וסיבוב כלפי מעלה של השכמה.

 

 

 

  - Latissimus Dorsi- שריר הרחב גבי.

    תחל: יריעות הגיד הגבית Thoracolumbar Aponeurosis הנמתחת

             מחולייה C7 עד האגן.

    אחז: שפה מדיאלית של Bicipital Groove בעצם הזרוע.

    פעילות: פשיטה, סיבוב מדיאלי והיקרוב של הזרוע. פושט בחוזקה

                זרוע מכופפת בפעולות כמו בשייחה או הנפת גרזן.

 

 

 

 

  - Levator Scapula- שריר מרים שכמה.

    תחל: זיזים צדדים של חוליות C1 - C4.

    אחז: חלק עליון מדיאלי של עצם השכמה.

    פעילות: הרבה וסיבוב כלפי מטה של השכמה (יחד עם החלק העליון

                של שריר הטרפז מבצעים "משיכת כתפיים").

 

 

  - Deltoids- שריר הדלתא (מחולק לשלושה חלקים- קדמי, אמצעי ואחורי).

    תחל: קדמי- שליש לטרלי של עצם הבריח.

             אמצעי- אקרומיון (זיז בשכמה) לטרלי

             אחורי- ה-Spine של עצם השכמה.

    אחז: בליטה על עצם הזרוע שנקראת בהתאם Deltoid Tuberosity.

    פעילות: קדמי- כפיפה, אדוקציה מאוזנת וסיבוב מדיאלי של הזרוע

                אמצעי- רבדוקציה של הזרוע עד 90 מעלות.

                אחורי- פשיטה, אבדוקתיה מאוזנת וסיבוב לטרלי של הזרוע.

    * הפעולה העיקרית של השריר היא אבדוקציה.            

 

 

 

שרירי הבטן

 

  - Rectus Abdominal- שריר הבטן הישר ("הריבועים\קוביות").

    תחל: עצם הערווה (Pubis), שהיא חלק מעצם האגן.

    אחז: סחוסי צלעות 5,6,7 והזיז התחתון שנקרא Xiphoid.

    פעילות: כיפוף עמוד השדרה ולחץ על תכולת הבטן.

 

 

 

 

 

  - External Oblique- שריר הבטן האלכסוני החיצוני.

    תחל: שמונה צלעות תחתונות.

    אחז: יריעת הגיד הבטנית (Abduminal Aponeurosis) ועצם האגן.

    פעילות: בהפעלה דו צדדית מבצע כיפוף של עמוד השדרה ולוחץ על תחולת הבטן.

                בהפעלה חד צדדית מבצע כיפוף לטרלי וסיבוב של עמוד השדרה לצד הנגדי.

  * לשים לב שכיוון הסיבים בשריר זה הוא באלכסון מבחוץ ולמעלה כלפי פנימה ומטה.

 

 

 

  - Internal Oblique- שריר הבטן האלכסוני פנימי.

    תחל: חלק עליון רדמי של עצם האגן ורצועות המפשעה שמשתרעות מזיז האגן

    הקדמי העליון ועד למפרק הערווה.

    אחז: סחוסי ארבעת הצלעות האחרונות ויריעת הגיד הבטנית.

    פעילות: בהפעלה דו צדדית מבצע כיפוף של עמוד השדרה ולוחץ על תחולת הבטן.

                בהפעלה חד צדדית מבצע כיפוף לטרלי וסיבוב של עמוד השדרה לאותו צד.

  * לשים לב שכיוון הסיבים בשריר זה הוא באלכסון אך מבחוץ ומלמטה

     כלפי פנימה ומעלה.

 

 

 

  - Transversus Abdominals- שריר הבטן האופקי.

    תחל: מלמטה ללמעלה- רצעות המפשעה, חלק קדמי עליון של עצם האגן

             יריעת הגעד הגבית וגבול תחתון של כלוב הצלעות.

    אחז: יריעת הגיד הבטנית.

    פעילות: לחץ על תכולת הבטן. השריר העיקרי בפעולות הדורשות זאת כמו מתן שתן

                וצואה, הקאה ושיעול.

  * לשים לב שכיוון הסיבים בשריר זה מאוזנים, השריר עוטף את הבטן כמו חגורת מחוך.

 

 

 

 

שרירי האגן

 

  - Gluteus Maximus- שריר העכוז הגדול.

    תחל: עצם העצה וחלק מדיאלי עליון של האגן.

    אחז: חלק לטרלי דיסטלי של עצם הירך וחלק לטרלי פרוקסימלי של עצם השוקה.

    פעילות: פשיטה בכוח של הירך וסיבוב לטרלי של הירך.

 

 

 

 

שרירי הירך

 

  - Quadriceps Femoris- שריר הארבע ראשי.

    תחל: הראש הכי קדמי מתחיל בעצם האגן ויתר הראשים בחלק

             הפרוקסימלי של עצם הירך.

    אחז: פיקת הברך ודרך רצועת הפיקה אל בליטה שנמצאת על עצם השוקה

            ונקראת Tibial Tuberosity.

    פעילות: פשיטת הברך ומעט עזרה בכפיפת הירך (בעיקר הראש הקדמי).

 

 

 

 

  - Biceps Femoris- דו ראשי ירכי.

    תחל: ארוך- חלק אחורי תחתון של עצם האגן.

             קצר- רכס על גבי עצם הירך בשם Linea Aspera.

    אחז: שני הראשים מתחברים לגיד הנאחז בראש עצם השוקית.

    פעילות: ראש ארוך- פשיטת הירך. שני הראשים יחדיו- כיפוך הברך וסיבוב לטרלי

                של הברך המכופפת.

 

 

 

 

 

שרירי הזרוע

 

  - Biceps Brachi- שריר הדו ראשי זרועי.

    תחל: ראש קצר- זיז על השכמה בשם Coracoid Process.

            ראש ארוך- בחלק הקדמי של עצם השכמה במפרק שלה

            עם עצם הזרוע.

    אחז: חלק פרוקסימלי של עצם הרדיוס.

    פעילות: כיפוף המרפק.

 

  - Brachialis- שריר כופף המרפק.

    תחל: חצי דיסטלי של החלק הקדמי של עצם ההומרוס.

    אחז: חלק פרוקסימלי של עצם האולנה.

    פעילות: מכופף המרפק החזק ביותר.

 

  - Triceps- שריר התלת ראשי.

    תחל: ראש ארוך- חלק לטרלי תחתון של עצם השכמה.

            ראש לטרלי- חלק אחורי פרוקסימלי של עצם ההומרוס.

            ראש מדיאלי- חלק אחורי אמצעי של עצם ההומרוס.

    אחז: בליטה בעצם הגומד בשם Olecranon Process, ניתן למשש בתור ה"פיקה"

            של המרפק.

    פעילות: הראש הארוך פושט את הזרוע וכל הראשים יחדיו פושטים את המרפק.

 

 

 

 

 

 

שרירי הרגל

 

 

 

  - Tibialis Anterior- שריר כופף כף הרגך הקדמי.

    תחל: חלק לטרלי של עצם הטיביה.

    אחז: בסיס עצם המטרסלסל (1), ועצם הקיוניפורם (1).

    פעילות: כיפוף כלפי מעלה (דורסיפלקשן) של הקרסול.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  - Extensor Digitorum Longus- שריר פושט האצבעות הארוך.

    תחל: בליטה לטרלית פרוקסימלית של עצם הטיביה ושני שליש פרוקסימלים

            של החלק הקדמי של עצם הפיבולה.

    אחז: גלילי האצבעות (2-5) של ארבעת אצבעות הרגליים הלטרליות (מלבד הבוהן).

    פעילות: פשיטה של ארבעת האצבעות הלטרליות וסיוע בכיפוף כלפי

                מעלה של הקרסול.

 

 

 

 

 

 

 

 

  - Extensor Hallucis Longus- שריר פושט הבוהן הארוך.

    תחל: חלק קדמי של עצם הפיבולה.

    אחז: בסיס גליל האצבע הדיסטלי של הבוהן.

    פעילות: פשיטה של הבהון וסיוע בכיפוף כלפי מעלה של הקרסול.

 

 

 

 

 

 

 

  - Gastrocnemius- שריר התאומים (נחלק לשני ראשים).

    תחל: ראש מדיאלי- בליטה מדיאלית בחלק הדיסטלי של עצם הירך.

            ראש דיסטלי- בליטה לטרלית בחלק הסידטלי של עצם הירך.

    אחז: עצם העקב (קלקאנאוס), על ידי גיד אכילס.

    פעילות: כיפוף כלפי מטה (דורסיפלקשיין) של הקרסול או עזרה בכיפוף הברך.

 

 

 

 

 

 

 

  - Tibialis Posterior- שריר כופף כף הרגל האחורי.

    תחל: חלק אחורי של גוף הטיביה והפיבולה.

    אחז: עצם הנביקולר ועצמות שורש כף הרגל הסמוכות אליה בחלק

            התחתון של כף הרגל.

    פעילות: מסייע בכיפוף כלפי מטה של הקרסול.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  - Flexor Digitorum Longus- שריר כופף האצבעות הארוך.

    תחל: חלק אחורי מרכזי של עצם הטיביה.

    אחז: גלילי האצבעות (2-5) של ארבעת אצבעות הרגליים

           הלטרליות (מלבד הבוהן).

    פעילות: כפיפה של ארבעת האצבעות הלטרליות

                וסיוע בכיפוף כלפי מטה של הקרסול.

 

 

 

 

 

 

  - Flexor Hallucis Longus- שריר כופף הבוהן הארוך.

    תחל: חלק אחורי של עצם הפיבולה.

    אחז: בסיס גליל האצבע הדיסטלי של הבוהן.

    פעילות: כפיפה של הבהון וסיוע בכיפוף כלפי מטה של הקרסול.

 

מערכת העצבים