פסיכיאטריה

 

תחום קצת מיסטי בעולם הרפואה, מנסים למצוא סממנים ברורים למחלות\ הפרעות הנפש כמו למשל סכרת,

והפסיכיאטריה היא תחום מעט אפל שעוד מתפתח. יש ממשק גדול בין הנושא לרפואה לא קונבנציונלית.

משהו שנפגשים בו ביום-יום- דיכאון, סכיזופרניה, סמים, התמכרויות, הזויות וכ'...

 

מהי הפרעה פסיכיאטרית (נפש):

אז מהי נפש? מחשבות, חוסר גשמיות, רגש, דחפים, האספקט הרוחני של האני, פרוידאני (איד, אגו, סופר אגו).

יש מצב של דואליזם- 2 רגשות שונים באותו נושא שיוצרים קונפליקט (חוסר התאמה פנימי).

למי יש נפש? לאדם? לחיה? עץ? אבן? עובר? חילזון\כלב? איפה עובר הגבול?

 

* קשה להסביר נפש, אז יותר קשה להגדיר מהי מחלת נפש.

 

מהי נורמה? תמיד יש ערכים קיצוניים של 5% (על פי עקומת\פעמון גאוס). מי שנמצא שם הוא מחוץ לנורמה- זה לא אומר שהוא חולה נפש, אפילו אם זה מחוץ לנורמה.

האדם אדם שחי עם 70 חתולים חולה? אדם שמרפא מטופלים בטלאקנזיס חולה נפש? הומואים?

מי שמגדיר את הערכים האלו הם 2 איגודים ברפואה המערבית: DSM, ICD הם מקבילים פחות או יותר (בעבר הומוסקסואליות נחשבה למחלת נפש לפי ספרי אירגונים אלו ובמהדורות החדשות של ספריהם כבר לא נחשבת כמחלה).

יש כאן עיניין של תרבות אם אתה הולך לשבט קניבלי, אז אתה תהיה לא נורמלי למסגרת זו וכל חברה שופטים לפי ערכים ונורמות שלה.

ההגדרה המקובלת- אני לא יכול אדם שהוא מחוץ לחברה שלי אם הוא נורמלי או לא לפי הערכים שלי. (אדם שהוא לא מהקהילה החרדית יוכל לשפוט אם אדם שוטף (נוטל) ידיים יותר מדי פעמים או רוקד ברמזורים).

 

- אדם בריא בנפשו מסוגל לתפקד היטב בשלושת הצירים המרכזיים בחייו: משפחה, עבודה, חברה.

- הפרעה פסיכיאטרית מוגדרת כהפרעה ביכולת לתפקד באחד או יותר מצירים אלו.

* מקצוע שמאוד קשה להגדיר אבל מנסים כדי שנדע איזה טיפולים יותר\ פחטת יעילים לאותה הפרעה. 

- מחלקים ל-2 קבוצות הפרעות עיקריות (לכל מחלה יש תתי מחלה):

א. הפרעות פסיכיאטריות מקבוצה 1:

     - הפרעות פסיכוטיות               - פאראפיליות

     - הפרעות אפקטיביות              - הפרעות סומטופורמיות

     - הפרעות חרדה                     - הפרעות אכילה

     - הפרעות דיסוציאטיביות  

     - הפרעות שליטה בדחף

 

- הפרעות פסיכוטיות (כוללות מספר הפרעות):

* סכיזופרניה- היהלום שבכתר של מחלות הנפש. הפסכיאטריה הכי ברורה (והכי לא).

* פסיכוזה בעקבות סמים.

* פסיכוזה עקב מצב רפואי.

* הפרעות דלוזיונליות.

 

פסיכוזה:

פגיעה בבוחן המציאות ללא תובנה למצב. בוחן המציאות לקבל INPUT מהסביבה ולהעריך נכונה את תפיסתנו החושית ומחשבתנו על העולם שמחוץ לנו.

תובנה היא ההבנה שמשהו לא בסדר.

- ניתן לאבחן פסיכוזה רק מוצאים אחד מהשניים:

* הלוצינציות- בעיה בחושים- דמיונות, אדם שחושב\בטוח שמישהו מחזיק לו ביד אבל אף אחד לא נוגע בו.

* דלוזיות- מחשבות שווא, פירוש דברים לא נכון, אדם הסתכל עליו- מה אתה מפרש? לא מצליח להבין שהאשליה לא אמיתית

   והאדם מאמין שזה אמיתי לגמרי. מנסים לדכא את ההפרעה ולא מטפלים.

 

הפרעות אפקטיביות- Affect:

- הביטוי החיצוני לרגשות ואיך אנחנו מבטאים אותה החוצה. למשל הבעת פנים, צורת לבוש ועוד (משהו קולקטיבי, אפשר לתקשר  

  באמצעות עיניים בלבד).

- ההפרעות בקבוצה זו מתאפיינת באפרט מצבי חיצוני קיצוני (במצבי רוח) שיכול להיות דיכאוני או מאני (קיצוניות בטרמוסטט של

  המצב רוח) כמו דיכאון מג'ורי, תסמונת דו קוטבית (מאניה דיפריסיה), דיסתומיה (דיכאון קטן שקצת מפריע לתפקוד), ציקלותמיה

  (מאניה דיפרסיה עדינה).

 

הפרעות חרדה:

- פחד גדול (לאו דווקא מוגדר ממשהו). פחד הוא מנגנון הגנה טבעי לטובתנו, טוב קצת לפחד (ילד שלא ישחק באש, בחורה לא

  תסתובב ברחוב חשוך), אבל אם זה מעבר לזה- זה יכול להזיק.

- חרדה היא תחושה בלתי נעימה של פחד המהול במתח ומלווה לעיתים קרובות בהתבטאויות גופניות הנובעות מפעילות סימפטטית

  מוגברת. (טכרדיה- קצב לב מוגבר, הזעה, כאבי בטן).

- תגובה הולמת לגירוי חיצוני מאיים- תינוק שבוכה כשמופרד מאימו, נער לפני יציאה לדייט, כאב בטן לפני מבחן.

- חרדה פתלוגית מוגדרת כתגובה חרדתית.

 

הפרעת חרדה כללית GAD:

- פחד גדול, לא מציאותי ומוגזם, המקיף תחומי חיים רבים. לחץ מוגזם בכל דבר- עבודה, הישגים בלימודים, מצב כלכלי, בריאות

  הילדים.

- יש ציפייה מתמדת לאסון שיבוא בכל רגע, ללא יכולת להירגע- לא מצליחים להדחיק את המחשבות האלו.

- כמו כן יש ביטויים גופניים סימפטומתיים- כאבי ראש, גלי חום, התכווצויות שרירים, הזעה, קוצר נשימה, רעד, בחילה.

- יכול להיות שזה בסדר שזה מפריע לאדם בחברה, משפחה, עבודה.

 

פאניקה:

- תגובה סימפטטית, כל הגוף מתעורר, החזה דופק (כאב חד), קשה לנשום, הזעה- זהו הקצה של החרדה.

  בדרך כלל אנשים יגיעו למיון כדי למנוע מקרה של התקף לב.

- ההתקף מופיע באופן פתאומי, ללא גירוי חיצוני או איום והוא בעל משך זמן קצר (לרוב כרבע שעה).

- הקרבה בין פאניקה לחרדה היא כמו תפוח ותפוז- הבדל של אקוטי וכרוני.

- בדרך כלל פאניקה מופיעה עם אגורופוביה (כיכר העיר- פחד ממקומות פתוחים והומי אדם).

- לא יודעים אם זה הפחד להגיע למקומות פתוחים כדי לא לקבל התקף או שהמקום הפתוח גורם לכך.

 

פוביה (בעת):

- פחד בלתי רציונלי מפני אובייקט, מצב או פעילות מסויימת שחשיפה אליהם או אפילו החשש מפניהם יכול להויל להתקף פאניקה.

- האדם מודע לכך שהפחד שלו אינו רציונלי ומוגזם ונגרם לו מכך סבל רב.

- הפוביהנחלקת לשתי קבוצות: "פוביה פשוטה- ממשהו מבודד ספציפית"- פחד גבהים או קלסטרופוביה למשל

  או ל"פוביה חברתית"- להיות בסביבת אנשים והיא מפריעה לתפקוד היום יום.

 

הלם קרב- תסמונת חרדתית בתר חבלתית 1:

- מופיעה באנשים שנחפשו לאירוע מאוד טראומטי שמסכן חיים- תאונת דרכים, דקירה וכ' או שמסכן שלמות- כמו למשל אונס.

- מלווה בתחושת חוסר אונים.

* מצאו שחיילים שהיו תחת הפגזות לקו בהלם קרב מסוג זה פחות מחיילים שהסתערו במלחמה.

 

הלם קרב- תסמונת חרדתית בתר חבלתית 2:

- מתבטאת בחוויה מחדש של הטראומה באופן מתמיד וחוזר: מחשבות, חלומות, הזיות, הבזקי זיכרון.

- חויות אלו גורמות לחרדות קשות, דיכאון, התקפי פאניקה הפוגעים בתפרוד החולה.

* לא כל אדם שנחשף לטאומה יפתח PTSD (פוסט טראומה). אנשים שמאבדים זיכרון לשעה לפני ואחרי המקרה כמנגנון הגנה.

 

הפרעה טורדנית כפייתית OCD- אובססיה :

- אובססיה היא מחשבה טורדנית, שלא עוזבת את הראש. מצאו שאפשר לשתק את האיזור הזה במוח יחד עם פרקינסון.

- קומפלסיה היא טקס כפייתי: 

הפרעה זו מלווה באובססיביות או קומפולסיות קשות המפריעות לתפקוד- אנשים שמרגישים שכל הזמן מלוכלך וחייבים לשטוף ידיים, אובססית ספק- האם נעלתי או לא נעלתי את הבית, אובססיית שלמות- שהכל יהיה סימטרי.

האובססיה גורמת לאדם חרדה רבה והקומפלסיה אמורה כביכול לעזור להפחית את החרדה.

תסמונת טורט נכנסת בזה- טיקים וקללות.

אפשר לטפל בזה עם פסיכולוג CBT- (קוגניטיב ביהייבור טרפי), קובעים מספר טיפולים מראש ויעד ונותנים כלים להרבה ולטפל בזה- לא תהליך ארוך.

 

הפרעה אובססיבית בלבד :

- אצל מעט מהסובלים מההפרעה יש רק אובססיות הגורמות חרדה רבה, למשל אם הסובלת ממחשבה אובססיבית לדקור את בנה

  בסכין.

 

הפרעות דיסוציאטיביות :

לאדם נורמלי יש תודעה אחת אחידה ומגובשת המורכבת ממחשבות, זכרונות, רגשות ומעשים. הקשר בין כל המרכיבים יוצר אצל אדם תחושה של זהות.

- דיסוציאטיביה היא ניתוק הקשר בין המרכיבים.

- כתוצאה, יש גלישה של התודעה אל מציאות וזהות אחרת.

הפרעות זהות דיסוציאטיוביות:

- פיצול אישיות באותו גוף- אדם יכול לאייש מספר אישיות- גולומב וסמיגול. רותם. אישה במחזור? :-)

- שכחה דיסוציאטיבית- פגיעה תאומית בזיכרון עקב אירוע טראומתי או מלחיץ. קשה להתמודד-> עובר לתת מודע. בעיה?

- פוגה- הפרעה נדירה. האדם עוזב את ביתו ונודד למקום רחוק שם הוא רוכש זהות חדשה. הוא לא זוכר כלום לגבי עברו וזהותו

  הקודמת. האפיזודה היא לרוב קצרה (ימים אך יכולה להימשך חודשים) ובסופה הוא בדרך כלל חוזר ונזכר לחייו הקודמים.

- אדם יכול להמשיך ולדבר בשפת האם שלו ולזכור אותה- כי במוח יש חלק שונה מבקרת שפה וזכירון של מאורעות.

 

הפרעות מזוייפות:

נקראת על השם הברון ממינכהאוזן- אותו אדם שמזייף בעיה רפואית כדי לקבל תשובמת לב. אנשים שצריכים את ה"מקום של המטופל"

אנשים באופן מודע ומכוון מזייפים תסמינים גופניים ונפשיים כשהמוטיבציה לכך היא השתקקות לקבל יחס של חולים. משחקים עם עם המדחום -כדי להראות שהם חולים ומסכנים.

יש הבדל בין לקבל תשומת לב לבין לזייף חולי כדי לקבל רווח משני. כמו חייל שרוצה להשיג ג', או מישהו שעובד על ביטוח לאומי כדי לקבל קצבה- זה רמאי ולא חולה פסיכאטרי.

אפשר להשליך את ההפרעה על צד שלישי- מינכהאוזן באמצעות שליח, רצון להשתייך לצוות רפואי כמו במקרה שאמרה ששפכה את האוכל של הילד ואמרה שהוא אכל כדי להישאר בבית חולים ולקבל את תשומת לב הצוות הרפואי, בדרך כלל במקרים אלו מדובר בחסרי ישע.

 

הפרעות שליטה בדחף:

- האדם מבצע באופן חוזר ונשנה מעשים הפוגעים בו או בסביבתו למרות שהוא לגמרי מודע להשלכות השליליות של מעשים אלו.

- הוא פשוט לא יכול לעצור בעצמו לבצע את מה שיפגע בו.

- קלפטומאניה למשל- כוכבת קולנע שמרוויחה מיליונים וחייבת לגנוב משהו קטן מהסופר.

* התפרצות- התקפים של התפרצויות אלימות ואובדן שליטה מבלי הפרעה פסיכיאטרית אחרת.

* הימור פתלוגי- יודע שלא צריך להמר, יודע שהוא מפסיד כסף, אלא מהמר כי הוא יודע שהוא לא להפסיק, כי הוא חייב את

   הריגוש.

* פירומאניה- התעסקות חולנית באש.

* טריכוטילומאניה- תלישה של שיער מהראש (בעיקר אצל ילדים שכבר מודעים לעצמם ולא תינוקות).

 

פאראפיליות- מקביל לאהבה (אהבה שלא בנורמה):

- דחפים, פנטזיות או פעיליות מיניות בעלות תוכן סוטה ופיזרי (עדיין הגדרה גבולית).

- הפעילות הפאראפילית היא בעלת אופי כייפי ונמשכת לפחות חצי שנה.

- האדם מרגיש תסכול ורגשות אשם מדחפיו (שרודפים אותו) והתנהגותו המינית אך אין הוא מצליח להגמל מהם.

- לרוב אין האדם יכול להגיע לעוררות מינית ללא הגירוי הפאראפילי.

* פדופיליה נכנסת לתחום זה- האדם יודע שזה לא בסדר ועושה זאת בכל מקרה. להימשך לילדים זה עדיין לא פשע- זההפרעה,

   אם ביצעת זה פשע.

* אקסהביציונים- אנשים שחושפים את איברי המין של בפני זרים.

* פטאשיזם- התעוררות מינית המושגת על ידי חפצים דוממים.

* פוטיוריזים- התעוררות המושגת באמצעות חיכוך עם אדם זר.

* פדופיליה- דחף מיני כלפי ילדים קטנים.

* מזוכיזם- עונג מיני באמצעות השפלה וסבל גופני עצמי.                   אם יש זוג של אישה סדיסטית וגבר מזוכיסט וטוב להם

* סדיזם- עונג מיני המושג על יד השפלה וסבל כלפי אדם אחר.          והזוגיות טוב אז הכל בסדר. אם מתביישים זה דבר אחר.

* טראנסג'נדרים- מתחיל מלבוש בגדים של המין השני. * זאופיליה- משיכה כלפי בעלי חיים. * מציצנות- צפיה על אחרים ערומים.

 

הפרעות סומטופרמיות (בעיות שבאות לידי ביטוי בתופעות גופניות)/ לא מזוייפות:

- הסובלים מהפרעות אלו מתלוננים על תסמינים גופניים שונים הפוגעים בתפקוד היומ-יומי, אולם לא נמצא הסבר רפואי לתסמינים

  אלו והבודק מתרשם שהם נגרמים מסיבה פסיכולוגית. להלן הפרעות בקבוצה:

* הפרעה קונסרבטיבית- היסטריה (התרגום ביוונית הוא רחם, לכן חשבו שזו בעיה רק של נשים ושרחם זה המקור לבעיה).

   ההיסטריה גורמת לחרדה קשה ואותו סטרס יעבור קנברסיה\ שינוי\ תרגום לתסמין נוירולוגי- אדם שקיבל סטרס והתעלף\

   מספיק לדבר\ מתעוור\ מקבל שיתוק בכתף וכ'..

* הפרעה סומטית- יהיו כאבים, ללא ממצא רפואי אובייקטיבישיתמוך בהם, מסתובבים כל החיים בהרגשה שהם חולים. מצאו

  שלאנשים עם פיברומיאלגיה יש דפוס אישי מסויים אך לא יודעים אם בגלל הדפוס הזה הם חולים או בגלל המחלה הם מסכנים

  ויש להם את הדפוס הזה.

* היפוכונדראזיס- (בתרגום- מתחת לסרעפת), פחד עצום מפני מחלה קשהומסובכת שתתקוף כשאין מה שיאשש את זה.

* הפרעה גופנית דיסמורפית- בעיה בתדמית הגוף המתבטאת בהתעסקות כפייתית בפגם גופני שמדמיינים שקיים.

- אם אדם מתלונן על משהו גופני שהתחיל במקביל לאירוע נפשי קשה אפשר לשער שיש קשר בינהם:

* אירוע נפשי אקוטי\פתאומי-> קונברסיה- מתחילים כאבים-> ונמשך כרוני= "שבץ נפשי".

- יש עיניין על החלל שהאדם נותן לכאב. כאב כמו גז (בכאב הוא בראש, והוא סובייקטיבי) ויש להתייחס להכנסת הכאב לכלי קטן   הגז לא יכול להתרחב לא משנה כמה תכניס כי הכלי לא יקבל אותו ולא יתפוס הרבה מקום וההפך.

* רואים את זה בחולי טרשת ששמחים מול בריאים שמתבאסים.

 

* נוירו-סטניה הוא מושג חדש יחסית המתייחס להפרעות פיסיות הנובעות ממקור נפשי כהפרעה עצבית- מחליף את המושג

  "פסיכוסומטי". בסוף הכל מתפרש במוח, נכון שיד נכרתה אבל כואב במערכת העצבים- במוח.

 

הפרעות אכילה:

* אנורקסיה נרבוזה.       יורחב

* בולמיה נרבוזה.         בהמשך

 

* הפרעות אכילה התקפית: התקפי זלילה של מזון בכמות גדולה.

- אין ניסיונות לכפר ולהיפטר מהאוכל בתום ההתקף- כמו בולימיה (שמקאים).

- הזלילה מתרחשת כשהאדם לבד- מתבייש במעשיו- קורה בעיקר בלילה.

- לאחר ההתקף יש תחושת גועל, יאוש ואשמה.

 

* פיקה:

- בעיקר בילדים.

- אכילה של חומרים שאינם מזון: חול, אבנים, שיער, צואה, חרקים ועוד רבים אחרים. (ילדים שכבר בגיל עם מודעות).

- האכילה החריגה מתבצעת במשך חודש לפחות.

- הילד כבר בגיל בו הוא אמור להבין שלא מכניסים כל דבר לפה.

 

קבוצת הפרעה נוספות:

* שינה: כוללת הפרעות במשך, עיתוי, או איכות השינה והפרעות הכוללות התנהגות חריגה בעת השינה.

* התמכרות לחומרים- אלכוהול וסמים.

* תפקוד מיני לקוי- הפרעות הפוגעות ביכולת של אדם לקיים יחסי מין מספקים כוללת כאבים בעת קיום יחסים, אין אונות, אי

   יכולת להגיע לאורגזמה.

* הפרעות פסיכיאטריות של ילדים- הפרעת קשב וריכוז, אוטיזם.

 

אישיות:

מכלול התכונות, הרגשות, דפוסי חשיבה, הרגשות ואופן התייחסות של אדם לעצמו וזולתו. איך מקבלים אינפוט מהעולם והסביבה מעבדים במוח ומוציאים החוצה.

 

הפרעות אישיות (מה מגדיר הפרעה):

אדם מוגדר כסובל מהפרעת אישיות כאשר התנהגותו חורגת מהמקובל בחברה, איננה גמישה ואיננה מאפשרת לו להסתגל על מנת להצליח ולחוות סיפוק בשלושת התפקודים המרכזיים של החיים: משפחה, עבודה, חברה.

 

הפרעות אישיות- מאפיינים:

- מתחילות בגיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת ולא בגלל מצב אקוטי שקרה.

- ההפרעה בדרך כלל יציבה כמו האישיות.

- על פי רוב, הסובלים מהפרעות אישיות אינם מודעים לכך שיש להם הפרעה:

* אינם פונים לטיפול.

* מסרבים בתוקף להכיר בבעייתם.

- יש שכיחות גבוהה באוכלסיה? אם כולם ככה אז אין הפרעה?

* יש הפרעות שיש לכולם אך במקומות שונים על הסקאלה\ הקו של הבעיה. (שמפריעים בחברה, עבודה, משפחה).

- כל קבוצות ההפרעות אותן סקרנו קודם נחשבות על פי ה-DSM כמחלות. הפרעות האישיות אינן נחשבות כמחלות אלא כהפרעה

  באישיות.

* ההפרעה מופיעה בגיל ההתבגרות ומלווה לאורך החיים.

* להפרעות אישיות יש גלישות פסיכופטיות, הן נמשכות ימים בודדים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

3 קבוצות של הפרעות אישיות:

- Cluster A- מוזרים (אויר)- Weird.

- Cluster B- פראיים (אש)- Wild.

- Cluster C- מודאגים (אדמה)- Worried.

 

Cluster A- מוזרים (אויר)- Weird.

אנשים מקבוצה זו מתבודדים ומאופיינים בהתנהגות בולטת במוזרותה והתנהגותה. 

הפרעת אישיות פראנואידית: 

גישה חשדנית, אי אמון באנשים, חושבים שאנשים מעוניינים לנצל אותם ולפגוע בהם. מחפשים כוונות רעות ונסתרות של אחרים, מצפים לבגידה מבן זוג, אינם סולחים ונוטרים טינה. מחכים שתגיע פגיעה בכל המישורים.

הפרעת אישיות סכיזואידית: 

- מתבודדים ולא צריכים חברה. אנשים צריכים קשר, פידבק, זה מזין אותנו. תינוק\ילד בלי חברה לא ישרוד. והם באמת לא צריכים

  קשרים חברתיים, מיניים, משפחתיים.

- לרוב יש להם דבר אחד שגורם להם להנאה (אם בכלל).

- אין להם בעיה בתקשורת- אין להם עיניין או צורך בזה.

- "טוב להם הלבד"- לא צריכים עוד מישהו- רק התחביב שלהם. אינם זקוקים לחיזוקים חיביים, אדישים לביקורת.

הפרעת אישיות סכיזוטיפוית (טיפוס): 

- בולטים מאוד במוזרתם החיצונית, התנהגותית והמחשבתית.

- מחזיקים באמונות מוזרות המשפיעות על התנהגותם ושאינם  תואמות לנורמות התרבותיות: למשל שיש להם כוחות פלא או שהם ממתקשרים עם חייזרים.

- נוטים לאמר דברים עלומים וחסרי פשר.

- נתקפים חרדה חברתית שאינה שוככת עם הזמן ולכן נוטים להתבודד.

* סכיזוטיפ מאוד רוצה קשר אבל קשה לו למצוא את זה כי הוא חריג ולברה לא נוח לקבל אותם. סכיזואיד לא מוזר בצורתו אלא

   טוב לו ככה  והוא רוצה להתבודד.

* לסכיזוטיפ יש נטייה לפתח סכיזופרניה.

 

Cluster B- פראיים (אש)- Wild.

אנשים מקבוצה זו הם בעלי התנהגות מוחנת, דרמטית וחסרת יציבות.

הפרעת אישיות אנטיסוציאלית: 

- בעבר כונו פסיכופטים, התנהגות סוטה מהנורמות החברתיות, (סוטה, שקרים, אלימות...)

- תוקפנות ואי קבלה של נורמות חברתיות, חסרי אמפתיה ומצפון.

- אדישים לגמרי לזכותיהם של אחרים או לחוקים.

- חסרי אחריות ואינם מביעים כל חרטה.

- הפרעה מופיעה עד גיל 15 ולרוב תהיה התאכזרות לבעלי חיים ברקע.

- ניתן למצוא רבים מהסובלים מההפרעה בין כותלי הכלא.

- רוב הסובלים מההפרעה הם גברים.

* שאלת הרכבת- לא יתלבטו בכלל.

הפרעת אישיות גבולית: 

- סובלים מחוסר יציבות בכל תחומי החיים.

- מחלקים את העולם לשחור ולבן- מאוד קוטביים\ קיצוניים.

- נוטים לשנות את יחסם מקצה לקצה אם יחליטו שמישהו שהוגדר "כטוב" הוא כעת "רע".

- היחסים הבין אישיים שלהם תמיד מתוחים ונוטים לדמטיות והתקפי זעם וטירוף.

- מאופיינים במצבי רוח משתנים ובהרגשה כרונית של ריקונית- ונטייה למאניה דיפרסיה.

- בעלי קושי גדול לשלוט בדחפיהם.

- נטייה לאובדנות.

- רוב הסובלים מההפרעה הן נשים.

הפרעת אישיות נרקסיסטיות: 

- מאוד מרוכזים בעצמו (וגם אם מדברים על אחרים אז זוקפים לזכות עצמם- התלמידים תותחים בזכות המורים  שלהם ואם הוא לא

  מצליח הוא מפיל אחרים- התלמידים לא מספיק טובים במכללה הזו). 

- אנשים הסובלים מתחושת חשיבות עצמית גרנדיוזית. מפרגנים לעצמם.

- אין להם כל עיניין או אמפטיה בזולת למעט הצורך שלהם לזכות בהערכה מהסביבה.

- לא יהססו לדרוך על אחרים, נוטים להפריז בהערכת כישוריהם ולגודל הישגהם.

- מרגישים שהכל מגיע להם, קנאים גדולים- אם מישהו מצליח יותר מהם זה יפריע להם, יהירים ומתנשאים, רוב הסובלים מההפרעה   הם גברים.

* סמל בצבא חושב שהוא מנהל את סיירת מטכל. צורך של תשומת הלב של הסביבה אליו.

הפרעת אישיות היסטריוניות: 

- מאוד מתירנים, פרובוקטיבים ומפתים (מסנסים למשוך תשומת לב על רקע מיני).

- בעלי התנהגות מוחצנת מאוד, תאטרליות, ססגוניתודרמטית המכוונת למשוך תשומת לב.

- נטייה להתפרצויות זעם כאשר הם לא מקבלים את תשומת הלב הרצוייה.

* דומה לנרקיססטיות של נשים.

 

Cluster C- מודאגים (מים\אדמה)- Worried.

אנשים מקבוצה זו הם מופנמים ומפגינים חשש וחרדה בולטים.

הפרעת אישיות נמנעת: 

- אנשים עם רגשי נחיתות קשים, חסרי בטחון, מפחדים לגשת לחברה (למרות שרוצים), ביישנים וחסרי בטחון.

- פוחדים מביקורת ודחייה.

- נמנעים מלפתח קשר חברתי למרות שיש להם רצון.

* אם נפנה אליהם וניתן להם ביטחון הם יפתחו ויתחברו אלינו (אולי יהיו להם 2 חברים).

הפרעת אישיות נתלותית: 

- אנשים בעלי צורך שמישהו אחר יטפל בהם. מה אוכלים? מה שבא לך, עוברים עיר? מה שתרצה.

- מאפשרים לאנשים אחרים לנהל ולהחליט בכל תחום חשוב של החיים- יעזבו את הבית מאוחר כי נוח להם עם אמא.

- אינם עצמאיים ואינם מסוגלים לקבל החלטות.

- חסרי בטחון עצמי, פסיביים ובעלי חרדת נטישה קשה.

- נכונים לבצע כל דבר כדי שהאדם המחליט עבורם לא יעלם.

- אינם מסוגלים להישאר לבד.

הפרעת אישיות כפייתית OCPD- דפוס אישיות פרפקטציוניסטי, כל דבר חייב להיות מושלם ובדרך שלו: 

- אין להם אובססיות וקומפליסיות- זה לא משהו ספציפי. ככה נראים החיים שלהם.

- יש להם צורך עצום בסדר ובשליטה עצמית ושליטה על אחרים.

- פרפקטציוניסטים- כל סטייה מפריעה להם מאוד ופוגעת בהם.

- אינם פתוחים לרעיונות וחסרי גמישות לחלוטין.

- לרוב קמצנים ועקשנים מאוד.

- רוב הסובלים הם גברים.

 

שלבי התפתחות של הפרעת אישיות (1): 

אישיות בריאה:

- יש בה קווי אישיות שונים המאזנים זה את זה.

- לפעמים קו אישיות מסויים בולט יותר, אך לא עד כדי כך שהוא יכול להחשב כהפרעת אישיות עם קווים מסוג מסויים.

- לפעמים ההבדל הוא דק וקשה יותר לאבחנה בין אישיות נוירוטית עם קווים מסוג מסויים לעומת הפרעת אישיות עם קווים דומים

  ורמת ארגון גבוהה.

שלבי התפתחות של הפרעת אישיות (2): 

האבחנה לא פשוטה ונעשית לפי מספר קריטריונים:

- אדם "רגיל" עדיין יכול לנהל חיים תקינים בכל הרמות (עבודה, משפחה, חברה) בניגוד לסובלים מהפרעת אישיות שמתקשים

  לפחות באחד משלושת המעגלים.

- לאדם "רגיל" יש לרוב תובנה שהבעיה מקורה בו, לעומת אדם הסובל מהפרעת אישיות שבטוח שמדובר החוסר מזל או בבעיה של

  הסביבה.

- ככל שהאדם מפגין יותר עוצמה של קו אישיות אחד וחוסר גמישות, כך מתקרב הוא יותר להפרעת אישיות ומתרחק מהנוירוזה.

 

* ב-DSM בעבר היו עובדים עם צירים, אדם מגיע עם בעיה ורואים איפה הוא עומד על הציר כדי להעריך את החמרתה- אם הוא בא עם דיכאון, אם הוא לא התקלח, לא ישן וכ'..

בודקים האם יש רקע אישיותי לפני ההפרעה הזו- אם זה דיכאון אצל נרקסיסט או אדם עם הפרעה כפייתית אז היחס הוא שונה.

אם המטופל עבר מצב רפואי- התקף לב, שבץ- אז אפשר לבדוק אם המקרה הוא על רקע בריאותי.

יש ציר שמראה איך הוא מתפקד בסביבה.

* ב-DSM החדש (5) ביטלו את הצירים, מנסים לתת תמונה כללית.

עובדים על המודל הביו-סוציאלי, מעניין אותנו האדם, איך הוא חווה וחי אותו. איך מערכת העצבים משפיעה על הסביבה ומה שמחוץ- אוירה, משפחה, חברה. ואיך הם משפיעים אחד על השני ביחסי גומלין.

מנסים להשפיע על החוויה האישית של אותו Person.

 

שסעת- סכיזופרניה (היהלום שבכתר): 

מוגדרת כמחלה כרונית, יש לה מרכיב ביולוגי- כשאדם טוען שהוא שומע קולות אז יש ממש פעולה של איזור השמע במוח שנדלק- יש פעולה אמיתית של החוש!

סכיזו=פיצול, פרניה= דעת.

אין מדובר בשום אופן בפיצול אישיות! לא שיש אישיות אחת בתוך אדם מסויים ואז הוא שוכח הכל והוא הופך לאישיות אחרת- זה אדם שיודע מי הוא ועל זה יש לו את הסכיזופרניה.

סכיזופרניה לפי קרפלין היא:

- הדירדרות ממושכת ביכולת הקוגנטיבית.

- הלוצינציות.

- דלוזיות.

* והגדיר את שילוב התופעות באותם אנשים כמחלה.

* אין משהו חד משהו משמעי בהגדרותו. אדם שיש לו סוכר אז רואים רף מסויים וכמות של אנזימי לבלב וכ'

   יכול להיות שיש שק של מחלות שהכנסנו לאותה כותרת כי לא ידענו להבדיל. בהתחלה אף חשבו שזו דמנציה של צעירים.

סכיזופרניה לפי קרפלין היא- 4 תחומים בהם מתבטא השסע בנפש:

1. אסוציאציות= הקשרים שאנו עושים בין המחשבות שלנו. רפיון אסוציטיבי, המחשבה בורחת לכל כיוון.

2. אפקט= הביטוי החיצוני של הרגשות והמחשבות שלנו- הוא מרגיש בדיכאון אבל הוא מראה שהוא מאוד שמח.

3. אמביוולנטיות= רציה ודחייה בו זמנית של אובייקט- תינוק שמרגיש שהוא שונא את אמא שלו אבל אוהב אותה באותו זמן.

4. אוטיזם= הסתגרות בחיים פנימיים עם ניתוק מהמציאות.

* כל ה-4 ביחד= סכיזופרניה.

 

אטיולוגיה ואפדימיולוגיה (שכיחות בסביבה)::

- הסיבה למחלה אינה ידועה. יש השערות לגבי אטיולוגיות ביולוגיות, נגיפיות ופסיכוסוציאליסטיות.

- Stress Diathesis Model- פגם מולד ביכולת להתמודד עם מצבי סטרס (שגורמים להתפרצות המחלה).

- כנראה מחלה מולטיפקטוריאלית- כדי שתפרוץ המחלה חייבת להיות פגם גנטי.

- אינטראקציה של גורמים ביולוגים וההשפעות סביבתיות.

- רק שילוב ממוקד של מספר גורמים יביא להתפרצות המחלה.

- מספר תיאוריות מציעות גורמים אפשריים למחלה.

- תאוריות ביולוגיות: כולם רואות בסכיזופרניה מחלה נוירולוגית של המוח: מחלה ניוונית של המוח, מחלה שתפתחותית של קליפת המוח, עודף דופאמין במוח, שינויים ברמות נוירוטרנסמיטרים וכ'.

- השכיחות בכל האוכלוסיות בעולם הם באחוזים די קבועיים.

- אחד מכל 100 אנשים במחלה (אחוז שווה בין נשים לגברים).

- יכולה להופיע בכל גיל, אך נדירה הופעה ראשונה לפני גיל 10 או מעל גיל 50.

- התפרצות יחסית מוקדמת אצל גברים (גילאי 15-25) ואצל נשים (גילאי 25-35).

- ככל שהיא מתחילה מוקדם יותר- כך היא יותר קשה (בגיל מאוחר כבר יש עוגנים, שלא כמו בגיל צעיר שלא מבוססים).

- המחלה נצפית יותר באוכלסיה בעלת מצב סוציואקונומי נמוך- לא יודעים אם האנשים התדרדרו למצב זה או הגיעו משם.

 

קליניקה (איך נראה אותו מטופל שסובל מזה)- ישנם 2 סוגים:

1. חיוביים: כאשר תסמינים לא נורמליים מתווספים ומופיעים בעקבות המחלה.

2. שליליים: תכונות בריאות שנעלמות בעקבות המחלה.

 

1. סימנים חיוביים:

א. דלוזיות- מחשבת שווא:

- מחשבה ללא בסיס הגיוני.

- איננה חלק מהתרבות של האדם- מנשק מזוזה להגנה? תקנה נשק.

- אין אפשרות לשכנע את האדם שאין להן תוקף- אדם שצועק לקבוצה שלו להכניס גול דרך הטלויזיה.

- ללא קשר להשכלה.

- יש סוגים שונים של דילוזיות:

* רדיפה= הרגשה שאדם נרדף ללא אחיזה במציאות.

* יחס= הרגשה שאובייקטים בסביבה מתייחסים ישירות לחולה.

* גדלות= החולה מייחס לעצמו כישורים בלתי רגילים.

* קינאה בבן\בת זוג= מחשבה מתמדת שבן\בת הזוג בוגד\ת.

* סומטיזציה= מחשבות שווא הקשורות לגוף= אדם מרגיש שתולעת אוכלת אותו מבפנים.

* ארוטומניה= התאהבות באדם אחר וחיזור אחריו תוך פירוש כל תגובה של האובייקט כהשבת אהבה.

* אשם= תחושה שמעשים של החולה גורמים לאסונות- אדם שלפני שבוע פרוץ השריפה בכרמל עישן שם סיגריה וחושב שזה

   בגללו.

 

ב. הלוצנציות= הזויות:

- חוויה חושית ללא מקור חיצוני לגירוי. פגיעה בחושים: שמיעה, ראיה, ריח, טעם, מישוש.

 

ג. דיבור לא מאורגן- מתחלק ל:

- דיבור עקיפני= שואלים שאלה פשוטה והמטופל מספר סיפור ארוך עד שמגיע לנקודה.

- דיבור משיקני= שואלים שאלה והתשובה מתחילה בכיוון הנכון אבל לאחר מכן מגיעים לנושא אחר.

- רפיון אסוציאטיבי= כל מילה מזכירה משפט אחר, קשה לעקוב אחרי מה שהמטופל אומר, לא בטוח שנקבל תשובה.

- סלט מילים= מילים בלי קשר, האדם לא עוקב אחרי המחשבה.

- ניאולוגיזם- יצירת מילים חדשות ושימוש בהם.

 

ד. התנהגות לא מאורגנת:

- אוויליות= חיוך קבוע ומטופש, טון דיבור מצחיק, גיחוך בלתי פוסק, מעשי ליצנות (מודיעים לאדם שמישהו מת וזאת התגובה).

- אפקט לא תואם, - חוסר אחריות בולט, - מעשים חסרי מטרה, - מעשים נטולי עכבות. (אדם מוציא ג'וינט באמצע מסדר).

 

ה. קטטוניה- ביטוי פסיכומוטורי של המצב הנפשי:

* מוגדרת בהמצאות לפחות 3 מתוך 12 תסמינים תנועתיים:

- סטופור= חוסר תגובה לסביבה.

- חוסר תנועה= ירידה בולטת בתנועתיות עד חוסר תזוזה.

- גמישות שעווה= הישארות ממושכת בתנוחה בה יונח גופו.

- אילמות= חוסר יכולת או סירוב של המטופל לדבר.

- נגטיביזם= התנגדות ללא סיבה הגיונית לכל פעולה שהוא מתבקש לעשות או התנגדות מוטורית לניסיונות הזזת גופו.

- התייצבות= הישארות ממושכת בתנוחה מוזרה.

- מנייריזם= חזרה מוגזמת על מחווה גופנית כלשהי.

- תנועה סטריאוטיפיות- דפוס חוזר של פעילות מוטורית ללא מטרה.

- אגיטציה= אי שקט פסיכומוטורי.

- העוויית פנים= פרצופים.

- אקולליה= חזרה בדיבור על כל דבר שהוא שומע.

- אקופרקסיה= חיקוי תנועות שהוא רואה.

 

2. סימנים שליליים:

א. השטחה של האפקט= נכנסים לטון יחיד\שטוח בלי שינוי. הבעות פנים דלות\חוסר הבעה, העידר ביטוי חיצוני. לא מבטא רגשות

    או יוצר קשר עין, שפת גוף מצומצת, אדישות.

ב. אלוגיה= דיבור דל, תוכן דיבור מצופצף, חסימות בדיבור.

ג. אי התמדה= חוסר מוטיבציה להתחיל או להתמיד בביצוע (הכנת קפה).

ד. הזנחה עצמית= מקלחת, גילוח, לצאת לעבודה.

ה. הרגשה של חוסר אנרגיה.

- הפרעה בקשב וריכוז.

- אלנהדוניה= חוסר יכולת לחוות הנאה.

- נסיגה חברתית.

 

מהלך המחלה:

באופן קלאסי, יש מספר שלבים למחלה:

- סימנים מוקדמים (כילדים)- רוב החולים היו שקטים, לא חברותיים, המעדיפים לשחק לבד ולא לעסוק בפעילות חברתית.

- סימנים מוקדמים (כמתבגרים)- רוב החולים מתבודדים עם מעט קשרים אינטימיים וחברתיים.

- פרודרום- תקופה הנמשכת ימים עד חודשים לפני הופעת הפסיכוזה. במהלכה עשויים להופיע:

* כאבים במקומות שונים ללא אטיולוגיה גופנית.

* התדרדרות בלימודים, בחיי החברה או בעבודה.

* עיסוק חדש בנושאים כמו דת, מיסטיקה או פילוסופיה. פתאום מתחבר לדברים אחרים, וודו, כשפים, קסמים.

- התקף חריף- בדרך כלל מופיע כתגובה לגורם מעורר סטרס: 

* פסיכוסוציאלי (גיוס, אוניברסיטה, הגירה, מוות של אדם קרוב).

* שימוש בסמים (כולל מריחואנה).

* עד עכשיו זה היה קצת איזור אפור, אפשר להגיד שהאדם קצת מוזר, לא בוודאות יכולנו לדעת שהוא חולהעד התפרצות ההתקף.

* יופיעו סימנים חיוביים כמו הלוצינציות, דלוזיות והפרעות דיבור והתנהגות.

- שלב מאוחר- הסימנים החיוביים נעלים כמעט לגמרי. יש תסמונת חסר, בה שולטים הסימנים השליליים (עוני בדיבור, עוני

  בחשיבה, חוסר יכולת לדאגה עצמית- לא ממש יודעים אם זה בגלל שמבינים את הסיטואציה שפתאום חברים מתרחקים או שאתה

  מבין שאתה בבית חולים פסיכיאטרי), החולים עוברים תהליך שיקום, תחת טיפול משתלבים בחברה בהתאם ליכולתם, חלקם

  נשארים במסגרות מוגנות או בהוסטלים.

- אחרי ההתקף אפשר לראות תהליך של התדרדרות, בסימנים שליליים המטופל לא יתקלח, מפסיק להתלבש, לא קם לעבודה, עד

  שלא מסוגל לתפקד כלל בעצמו. אחרי ההתקף מופיע דיכאון ראקטיבי.

- אצל חלק יש איזון, שיפור או התדרדרות. יש ספקטרום של המחלה-> סיפורים אופטמיים ופחות.

 

תת סוגים של סכיזופרניה:

 

- סכיזופרניה פאראנואידית:

התעסקות פתלוגית בדלוזיה אחת או יותר או הלוצינציות קוליות בשכיחות רבה.

אין התנהגות קטטונית, דיבור לא מאורגן או פגיעה באפקט.

זהו תת הסכיזופרניה הנפוצה ביותר.

ובעל הפרוגנוזה הטובה ביותר. (לרוב גילאי 20-30). האדם כבר הצליח ליצור לעצמו עוגנים רבים יותר במציאות (עבודה, משפחה וחברה) שמגנים מפני הידרדרות עתידית.

 

- סכיזופרניה בלתי מאורגנת:

קיימים בין אחד לשלושה מאפיינים בולטים: דיבור לא מאורגן, התנהגות לא מאורגנת ואפקט שטוח או לא תואם.

גיל ההופעה הוא תמיד לפני גיל 25.

החולים מאוד אקטיביים אך ללא מטרה.

יש להם תגובה רגשית לא תואמת.

אוויליים.

אין שמירה על היגיינה והופעה חיצונית.

הפרוגנוזה פחות טובה וישנה נטייה גדולה יותר לקטוטוניה.

 

- סכיזופרניה קטוטונית:

מאופיינת בקטוטוניה בולטת (לקות קוגנטיבית).

 

- סכיזופרניה בלתי מסווגת:

חולה עם סימנים מכל הסוגים הקודמים, אך אף אחד מהם אינו בולט מספיק כדי לאפשר שיוך מדויק.

 

-סכיזופרניה שיורית:

סימנים שלילים או לפחות 2 סימנים חיוביים בצורה מוחלשת. למשל אמונות מוזרות או חוויות פרא-ספריטואליות.

 

חלוקה קלינית (יותר חדשנית):

סוג 1: נראה בעיקר סימנים חיוביים בהדמיית המוח תהיה פעילות נורמלית והתגובה לטיפול תהיה יותר טוב- טיפול יעיל יותר.

סוג 2: הדומיננטיות תהיה יותר בסימנים שליליים, הדמיית מוח פתלוגית והתגובה לטיפול תהיה פחות אפקטיבית.

הסיווג הזה מרגיש שאפשר לבדוק טוב יותר אובייקטיבית תוצאות לטיפול לפי תסמינים שמציגים המטופלים.

 

גורמי סיכון:

איפה נראה את זה יותר?  אדם שאחד מההורים שלו סובל מסכיזופרניה- סטטיסטית הסיכוי שלו לחלו הוא באחוזים גבוהים יותר.

גיל: יכולה להופיע בכל גיל, אך נדירה הופעה ראשונה לפני גיל 10 או מעל גיל 50.

מין: שכיחות שווה בין גברים ונשים, אך יש שוני בגיל ההתפרצות ובמהלך המחלה.

שיא ההופעה וגיל התפרצות: מוקדם יותר בגברים (15-25) נשים (25-35). אצל גברים התופעה תהיה מסובכת יותר כי אין מספיק עוגן.

גניטיקה: לכמחצית מהחולים יש עוד קרוב משפחה שחלה בסכיזופרניה. ילד שאחד מהוריו חולה סכיזופרניה בסיכון של 12% לפתח מחלה- עדיין יש סיכוי של 90% שהילד יהיה בסדר. ילד ששני הוריו חולים בסכיזופרניה- בסיכון של 40%. אם לא אחד תהיה המחלה שבסיברות שגם לאח השני ואם זה תאום זהה האחוזים עולים.

סיבוכים בהריון ובלידה: כנראה עקב השפעות מזירות על התפתחות המוח.

תיעוש ועיור: המתגוררים בעיר חשופים יותר למחלה מאשר המתגוררים בכפר. ככל שהעיר גדולה יותר יש יותר חולים. בישוב עם פחות מ-10,000 תושבים כמעט ואין סכיזופרניה (יתכן בגלל האווירה שכולם מכירים את כולם אנשים מנסים להסתיר את זה יותר).

קור: שכיחות יתר של המחלה באנשים שנולדו בחורף ובאיזורים קרים.

מעמד סוציואקונומי נמוך: עם התפרצות המחלה החולה מידרדר חברתית וכלכלית או שלא יכול לעלות במעמד הסוציואקונומי שלו עקב מחלתו. במעמד הנמוך יש יותר גורמי סטרס.

הגירה: שכיחות גבוהה של סכיזופרניה במהגרים ל"אחרונה" ההגירה מהווה גורם מלחיץ.

קווי אישיות/ הפרעות אישיות מ- Cluster A- פאראנואידי, סכיזואידי, סכיזוטיפי.

שימוש בסמים קלים או קשים: אינו גורם למחלה אך מהווה זרז\טריגר להתפרצות.

 

אטיולוגיה- לאור גורמי הסיכון, מה הסיבה למחלה:

הסיבה המדוייקת למחלה אינה ידועה. מניחים שזו מחלה מולטיפקטוריאלית- שילוב של מספר גורמים מביא להתפרצות המחלה.

קיימות תאוריות שונות המציעות גורמים אפשריים.

מודל הפגיעות לדחק אומר שיש אינטראקציה של גורמים ביולוגיים והשפעות סביבתיות (פגם מולד ביכולת להתמודד עם מצבי סטרס+ התרחשות אירוע חיצוני מעורר סטרס= התפרצות המחלה).

 

תאוריות ביולוגיות

מחלה נוירולוגית של המוח:

 

* מחלה ניוונית של המוח-

מוות מואץ של נוירונים במיקומים ספציפיים במוח.

בהדמיות מוח של חלק מהחולים נמצאו סימני ניוון. במקרים בהם נמצאו סימני ניוון מוחי חמורים- המחלה היתה קשה וממושכת. יותר.

אם רואים שינויים פתלוגיים במוח זוהי פרוגנוזה פחות טובה, לכן נראה במקרים אלו סימנים שליליים וקשים יותר, הפגיעה במוח ויכולת הקוגנטיבית תפחת, יהיו פחות נוירונים שיגיבו לתרופות. ככל שהחדרים גדולים יותר זה סימן לא טוב.

 

* מחלה בהתפתחות קליפת המוח-

בתקופה העוברית, בזמן יצירת המוח בשבועות הראשונים לחיים, יש פגיעה בנדידה של הנוירונים אל קליפת המוח ונוצרת קליפה פגומה.

זוהי התאוריה הכי מקובלת כיום, כי יש יותר ממצאים שתומכים בה.

המוח הוא האיבר היחיד שממשיך להתפתח אחרי שאדם נולד (נולד כבר עם עצמות, שרירים שמתרחבים), הקורדינציה מתפתחת, רואים בלידה פחות טוב כי יש עודף של נוירונים- משמעות לכל החיים.

 

* עודף דופאמין-

הפרשת דופאמין עודפת במוח.

רוב התרופות הוותיקות לטיפול במחלה- חוסמות את הרצפטור לדופאמין במוח.

אחרי טיפול תרופתי- יש ירידה בכמות הדופאמין במוח עם הטבה בתסמיני המחלה.

סמים הגורמים לשחרור דופאמין במוח כמו אמפטמינים- גורמים לפסיכוזה דמוית סכיזופרניה.

לא ברורה הסיבה לעודף (יצור יתר, ירידה בפירוק, עליה בכמות רצפטורים, עליה ברגישות רצפטורים, שילוב של כל הנ"ל)

- כנראה שלא בפסיכוזה, אלא בכל הפרעה פסיכוטית- קיים עודף דופאמין.

בחסר דופאמין יהיה פרקינסון\ רעד, דיכאון. המסלול מגיע לאונה הפרונטלית (מותר האדם מן הבהמה) ובעודף דופאמין המטופל ישמע קולות ויבל התקף פסיכוטי- צריך איזון.

המחלה יותר מורכבת מהפרשת דופאמין בלבד, יש עוד הורמונים שמשחקים תפקיד כמו סרטונין, נוראפינפרין ו-GABA (רטלין למשל מעלה דופאמין- אחראי על הפוקוס והעירנות שלנו).

מחקרים מראים קשר בין שינויים בהפרשתם ובין הימצאות המחלה וקשר בין שינויים בהפרשתם ובין הפרשת הדופאמין.

 

* תאוריות נגיפיות-

מערכת החיסון וזיהומים נגיפיים קשורים למחלה במהלך הלידה וחשיפה לגורמים סביבתיים.

הבסיס לתאוריה הוא הנתונים האפידמיולוגים: שכיחות המחלה עולה בקרב אנשים שנולדו בחורף (ובלידות חורף יש שכיחות גבוהה יותר של זיהומים נגיפיים), יש שכיחות שהמחלה יורדת ככל שמתקרבים לקטבים הצפוני והדרומי (כך גם שכיחות זיהומים נגיפיים) מול שכיחות גבוהה של סכיזופרניה באיזורים מסויימים (למשל דבלין, שבדיה ואילנד, בהם גם יש שכיחות גבוהה של זיהומים נגיפיים).

לא זוהה נגיף ספציפי הקשור למחלה.

יש כמה השערות לגבי אופן השפעת הנגיף:

מודל לטנטי- נגיף נכנס לתא של המארח עובר אינטגרציהלחומר הגנטי ומשנה את מבנה ה-DNA של המארח וצאציו! אולי לכן אפשר להסביר קשר גנטי.

זיהום נגיפי חריף או כרוני שהורס תאי עצב.

זיהום נגיפי הגורם לתגובה אוטואימונית.

זיהום נגיפי בתקופה העוברית.

 

* תאוריות פסיכו-סוציאליות-

מסבירות במונחים פסיכולוגיים את התפתחות המחלה.

על פי תאוריות אלו הסכיזופרניה מאפשרת בריחה ממציאות קשה אליה חשוף החולה. לסימפטומים הספציפיים יש משמעות סמלית עבור אותו אדם כמו דלוזיות על קץ היקום יכולות להעיד על תפיסה של התמוטטות העולם הפנימי (אדם שאישתו עזבה אותו והוא מרגיש שתכף יפלו אבנים מהשמיים שיהרגו את כולם), הלוצינציות הן תחליף לחוסר יכולת החולה להתמודד עם המציאות ולסמל פחדים ומשאלות פנימיות. משפיע גם איך החברה מתייגת את האדם. האישה שלמדה פסכולוגיה והרצתה ב"טד" ששמעה קולות שהיו נחמדים אליה וכשהיא סיפרה על כך לאנשים ששפטו אותה או הסתכלו עליה בצורה של משוגעת הקולות השתנו לרעים, ולמדה לחיות עם זה והקולות שוב נחמדים.

מחולק ל-3 אסכולות:

 

- תאוריות פסיכואנליטיות:

המחלה או הפגיעות לה נגרמות על ידי קשיים אישיים בילדות- במיוחד בנוכחות אם חרדתית. 

כילד הוא מפתח דרכים להתמודד על ידי יצירת עולם דמיוני עשיר ופירוש מציאות דומה בתור בוגר כשהוא נתקל בסטרס, הוא עובר נסיגה וחוזר לדרכי התמודדות ילדותיים.

 

- תאוריות פסיכודינמיות:

התאוריה אינה תולה את האשמה בשלב הילדות דווקא. באופן נורמלי המוח מבחין בין עיקר לתפל.

אנו חשופים כל הזמן לגירויים תחושתיים רבים והמוח שלנו יודע להבחין בין גירוי שיש צורך להיות מודעים אליו לגירוי שנכנס ל"תת הכרה".

חולים בסכיזופרניה אינם מסוגלים להפריד את העיקר משטף המידע- במצבי סטרס הם למעשה מוצפים בעושר של גירויים שלא ניתן לפרשם וכדי להתמודד עם העמוס הם מטפלים רק בחלקים אקראיים של המידע וככה פורצת המחלה.

 

- תאוריות למידה:

מודלים גרועים לחיקוי בילדות גורמים למחלה.

ילדים שחיקו את דרכי החשיבה והתגובה של הורים עם הפרעות אישיות או הפרעות פסיכיאטריות אחרות- גדלו להיות סכיזופרנים.

 

אבחנה:

צריך כללים, ספר מסודר, ה-DSM5:

מגדיר הפרעות פסיכיאטריות על פי צירוף הסימנים והתסמינים שלהן. לכל הפרעה נקבעו קריטריונים קליניים המסומנים באותיות לועזיות. כדי לקבוע את האבחנה כל הקריטריונים חייבים להתקיים במלואם.

- קריטריון A: לאורך חודש או יותר, במשך חלק גדול מהיום ימצאו לפחות 2 מתוך 5 התסמינים הבאים: דלוזיות, הלוצינציות, דיבור

  לא מאורגן, התנהגות לא מאורגנת או קטטונית, סימנים שליליים. כשלפחות 1 מהם צריך להיות מבין ה-3 הראשונים. 

  תחת טיפול התסמינים יכולים להימשך פחות מחודש.

  הופעת דלוזיה ביזארית מאוד או הלוצינציה של קור המבקר כל מה שהחולה עושה או מספר קולות המשוחחים בינהם זה  

  כשלעצמו מספיק כדי למלא את קריטריון A.

- קריטריון B: חוסר תפקוד- במשך תקופה משמעותית אחרי הופעת תסמיני המחלה יש פגיעה באחד או יותר מהבאים- תפקוד

  חברתי, תעסוקתי, אקדמי, משפחתי, היגיינה ודאגה עצמית (נקיון, לבוש וכ').

- קריטריון C- סימני המחלה נמשיכים לפחות 6 חודשים.

- קריטריון D- שלילת הפרעות אפקטיביות. דיכאון או מאניה דיפרסיה יכול לדמות סכיזופרניה. ההבדל- בתקופה של המאניה או

  הדיכאון אין סימנים פסיכוטים.

- קריטריון E- שלילת שימוש בסמים ומחלות שאינן פסיכיאטריות- פסיכוזה יכולה להגרם על ידי מחלות רבות כמו למשל זאת או

  היפרתירואידיזם.

- קריטריון F- שלילת המצב כביטוי של הפרעה התפתחותית. למשל פיגור שכלי, אוטיזם וכ'..

 

אבחנה מבדלת:

האבחנה של סכיזופרניה צריכה להיות זהירה.

יש מצבים רבים שגורמים לפסיכוזה וקטטוניה (שימוש בסמים, תרופות, הפרעות פסיכיאטריות אחרות ואפילו מחלות אורגניות כמו יתר פעילות בלוטת התריס, איידס, חוסר ויטמין B12, אפילפסיה, גידול מוחי ועוד).

לפני מתן אבחנה של סכיזופרניה נעשות בדיקות רבות. בינהן בדיקות נוירולוגיות מדוקדקות, בדיקות מעבדה ובדיקות הדמיה.

 

טיפול:

- זיהוי מוקדם וטיפול מונע:

ככל שהטיפול מוקדם יותר, הפרוגנוזה טובה יותר. לכן מנסים לזהות מוקדם את המחלה אצל אנשים הרבה גורמי סיכון (משפחות בסיכון גבוה לפתח את המחלה- היסטוריה משפחתית למחלה, בני נוער עם הפרעות אישיות, ליקויים קוגנטיבים בהתפתחות).

יש גישה הדוגלת במעקב ארוך טווח על קבוצות הסיכון עם התערבות פסיכו-סוציאליות ואף טיפול תרופתי במנון נמוך.

כלומר, הגישה היום דוגלת בטיפול באנשים בריאים עם סיכון. אך הגישה במידה בעייתית- ילד שמתחיל להתעסק בכישוף, ניתן לו תרופות?!

 

- טיפול תרופתי:

תרופות החוסמות רצפטורים לדופאמין וסרוטנין במוח.

התרופות הותיקות טיפלו רק בסימנים החיוביים וגרמו לתופעות לוואי רבות שמאוד הפריעו לחולים (חוסר שקט, תנועות בלתי רצוניות של הלשון ועוד).

לתרופות החדשות יש פחות תופעות לוואי והן גם מסוגלות לטפל בסימנים השליליים.

היענות החולה לטיפול היא קריטית (אם המטופל לוקח את התרופות אז לרוב הוא יכול לחזור ולתפקד, אך יתכן ולתרופות תופעות לוואי של השמנה או פרקינסון ויש חשיבות גדולה בהתמדה של לקיחת התרופה).

אחד הפסיכיאטרים אמר שלפני 100 שנים היו קושרים את החולים, היום קושרים להם נוירונים במוח.

 

- נזעי חשמל:

מדובר בהרדמה של החולה לזמן קצר כדי לתת זרם חשמלי למוח.

המטופל לא מרגיש ולא זוכר את השוק. הטיפול עוזר ויעיל מאוד. לא יודעים למה, כנראה זה עושה ריסט למוח. זה נבדק על פרות שהיו עצבניות וראו שזה עוזר גם לדיכאון. טיפול מאוד הומאני ומוצלח, עדיף על תרופות.

 

- טיפול פסיכו-סוציאלי:

טיפול פסיכוסוציאלי הוא הטיפול ההוליסטי של הפסיכיאטריה.

טיפול המשלב אנשי צוות רבים (צוות רפואי, עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק, אנשי תעסוקה, מעקכת תמך בקהילה, משפחה, חברים ובסיכום- הסביבה). מעבר הניסיון לאזן נוירוטראנסמיטורים צריך לבדוק ולדאוג לסביבת האדם. (אם המשפחה יכולה להכיל את המטופל, מגורים נוחים, אנשים צוות תומכים וכ').

 

- אישפוז:

לאבחון- בדרך כלל מאשפזים לצורך אבחון לאחר ובעקבות התקף ראשון.

לאיזון תרופתי- אם החולה לא מגיב לטיפול או שמופיעות תופעות לוואי קשות איתן קשה להתמודד לבד

במקרה של אי שליטה בדחפים- סיכון לעצמו או לאחרים עקב מחשבות אובדניות או אלימות. במקרים אלו אפשר לפעמים לאכוף אשפוז כפוי, בסמכותם של פסיכיאטר מחוזי או בית משפט בלבד.

הידרדרות כללית- חולה שלא שומר על היגיינה, מהווה מטרד למשפחה ולסביבה (עשיית צרכים בפרהסיה, אוננות וכ').

 

פרוגנוזה:

2/3 מכלל הסכיזופרנים יזדקקוו לאישפוז וטיפול בשלב כלשהו. בפועל רק מחצית מהחולים מטופלים (אי אפשר להכריח מי שלא רוצה לקבל טיפול).

רבע מהחולים חיים באופן נורמאלי (פחות או יותר).

לרבע יש נכות מסויימת שמגבילה אותם.

למחצית יש פגיעה תפקודית קשה לכל החיים.

בעיה נוספת בקרב החולים היא שיעור התאבדויות גבוה (20% מהחולים מנסים להתאבד, 4% מצליחים). לא יודעים מה הגורם- אם יש לחץ מהמשפחה, נידוי מהחברה, בושה,יתכן והקולות הפכו לשליליים וכ'.

 

- סימנים פרוגנוסטיים טובים:

התפרצות בגיל המעבר- האדם עיצב אישיות, הגיע להישגים וקנה יכולות שונות, עוזר להלחם במהלך המחלה- יש לו כבר עוגן.

גורמי סטרס ברורים שבעקבותיהם פרצה מחלה אקוטית מגיבים טוב לתרופות, יחסית סימן טוב).

הסתגלות טובה לפני פרוץ המחלה- מקצועיות, חברתית, אקדמאית, קהילתית.

נישואים- מעיד על יכולת ליצור קשרים בין אישיים ואינטימיים.

היעדר הפרעות אישיות לפני פרוץ המלחמה.

היעדר היסטוריה משפחתית של סכיזופרניה.

מערכת תמיכה טובה- משפחתית, קהילתית, רפואית.

המצאות תסמינים חיוביים- מגיבים טוב יותר לתרופות.

מגורים בכפר- סביבה כפרית תומכת כנראה יותר לפי ממצאים.

 

- סימנים פרוגנוסטיים רעים:

בעצם, כל מה שהפוך לסימנים פרוגנוסטים טובים, למשל:

התפרצות מחלה בגיל צעיר (אין מספיק עוגנים לשמור על יציבות נפשית).

היעדר גורמי סטרס ברורים.

בדידות והיעדר מערך תמיכה.

הימצאות סימנים שליליים (אי יכולת לסיים דברים פשוטים, להחסיר ימי עבודה וכ').

 

צריך לזכור ולהבין שסכיזופרניה זו התמודדות. בדקו מכלל האוכלסיה של אנשים עם סכיזופרניה מול "אנשים נורמטיבים" וגילו שיש אחוזי רציחה גבוהים יותר בקרב "הנורמטיבים" (תתכן אלימות בהתקף סכיזופרניה אך בדרך כלל לא מגיע לרצח).

צריך לא להיות שיפוטיים, כל אדם ומקרה לגופו. אם מרגישים לא בנוח בזמן טיפול עם אדם כזה אולי כדאי שיהיה עוד מטפל סמוך.

 

 

הפרעות אפקטיביות:

אפקטיביות הוא הביטוי החיצוני של המצב רוח (טון דיבור, תנועות, תנועות ידיים וכ')

לכולם יש עליות וירידות (חווים אושר, שמחה וגם צער או דיכאון), אך מצאו שבני האדם חוזרים לאותו מצב בסיסי של תחושה כמו גם לאחר אירועים (אם אדם הוא דיכאוני והוא זוכה בלוטו אז הוא יהיה שמח לזמן מה אך הוא יחזור למצב רוח הבסיסי שלו כנ"ל לגבי אנשים שעברו תאונה ובהתחלה מדוכאים ואחר כך חוזרים למצב הבסיסי).

בהפרעות של מצב רוח מדובר על מצבי רוח קיצוניים הגורמים למצוקה נפשית והפרעה תפקודית.

הפרעות הנקראת- Mood Disorder, בעיה באיזון של המצב רוח. יש התקפים מאוד אקוטים- מעבר לנורמה שמפריעות לתפקד ביום יום- מאוד קיצוני.

שתי ההפרעות הבולטות בקבוצות ההפרעה האפקטיביות הן דיכאון מג'ורי ותסמונת דו קוטבית (מאניה דיפרסיה).

 

דיכאון מג'ורי- יש לה רק צד אחד- דיכאון= דאון. מצב קיצוני.

אפידמיולוגיה:

שכיחות דיכאון מג'ורי באוכלוסיה לאורך החיים היא 15%. השיכיחות אצל נשים יותר גבוה- 25%.

1 מכל 4 נשים תחווה דיכאון מג'ורי.

השערות לגבי השכיחות המוגברת בנשים:

גורמים פסיכוסוציאליים וחברתיים המשפיעים על נשים באופן שונה- נשים מחונכות לחפש פתרונות לבעיות ואשמה בתוכן פנימה, בעוד שגברים לומדים לחפש פתרונות מעשיים מחוצה להם כמו כן השפעות הורמונליות על רקע מחזור וחווית הלידה.

כאשר גבר מפתח דיכאון הוא יהיה יותר קשה משל נשים. יתכן שההבדל בין המינים היא מכיוון שגברים לא מודים בדיכאון בגלל קודים חברתיים (בושה, פגיעה בגבריות וכ'). אין הבדל בשכיחות המחלה בקבוצות אתניות שונות או למצב אקונומי.

בממוצע, הדיכאון פורץ בגיל 40. במחצית מהסובלים מדיכאון ההתפרצות תופיע בין גילאי 20 ל-50. יכול להופיע לראשונה גם בילדות וגם בזקנה. 10-15% מהקשישים סובלים מדיכאון- לרוב עקב אירוע מסויים (בדרך כלל אבל. לסטטיסטיקה לא נכנסים אנשים עם מחלות- האוכלוסיה היא מאנשים די בריאים פיזית פחות או יותר.

זוהי מחלה עם תת אבחנה קשה.

יש הרבה מאוד חולים בדיכאון שלא מאובחנים ולכן לא מטופלים. ההנחה היא כי רק 50% מהחולים מגיעים לקבל טיפול. 10%

מהמבקרים אצל רופא משפחה מסיבות שונות- סובלים למעשה מדיכאון. 15% מהמאושפזים בבתי חולים מסיבות שונות- סובלים למעשה מדיכאון.

 

גורמי סיכון:

גנטיקה- ככל הנראה יש קשר גנטי, נראה במשפחה מסויימת נטויות לדיכאון.

בדידות- דיכאון שכיח יותר באנשים ללא מערכות יחסים בין אישית קרובה ותומכת כמו ברווקים, גרושים ואלמנים.

כפר- דיכאון שכיח יותר באיזורים כפריים ביחס לאזורים עירוניים, יתכן ויש פחות אנשים שאפשר לחלוק.

הפרעות אישיות (גבולית\ נמנעת)- נטיה לפתח דיכאון.

 

אבחנה של דיכאון:

אבחנת דיכאון חריף היא בדרך כלל ברורה, אך דיכאון קל יותר או לא טיפוסי- קשה יותר לאבחן.

יש שני כלים מרכזיים לאבחנת דיכאון בינהם ראיון רפואי- בודקים את המצב המנטלי של החולה ושאלונים מיוחדים להערכת דיכאון הכוללים שאלות רבות עליהן החולה עונה במספר ולבסוף מתקבל ציון.

תמיד מבוצעות בדיקות נוירולוגיות מקיפות ובדיקות מעבדה כדי לשלול מצבים גופניים הגורמים לדיכאון.

 

קליניקה של דיכאון:

1. מצב רוח ירוד- מצב ירוד שהוא מעבר לעצב רגיל, מלווה בתחושה של כאב, ללא שיפור במשך רוב שעות היום, כמעט כל יום. מצב הרוח יכול להיות סובייקטיבי או אובייקטיבי- האדם הדיכאוני מצהיר על ריקנות או שאחרים שמים לב שהאדם מדוכאאו בוכה כל הזמן. אצמל ילדים ומתבגרים עצבנות יתר יכולה להעיד על עצבות תהומית.

2. אנהדוניה- איבוד עיניין והנאה- כולל מין, רוב היום, כמעט כל יום. ניסיונות לעורר את האדם על ידי אובייקטים אהובים אינם עוזרים- למשל הבאת הנכדים לסבתא שסובלת מדיכאון.

3. שינויי משקל ותאבון- ירידה במשקל (ללא דיאטה) או עליה במשקל של יותר מ-5% ממשקל הגוף. ירידה או עלייה ברמת התיאבון כמעט בכל יום.

4. הפרעות בשינה- יכול להתבא בהפרעות הבאות כמעט בכל יום: קשיי הירדמות, יקיצות מרובות, יקיצות מוקדמות ושינת יתר.

5. הפרעות פסיכומוטריות- יתכן עירור יתר (אגיטציה)- אי שקט בולט. האדם משחק עם הידיים, נע בחוסר נוחות וכ' או פיגור (רטרדציה)- אדם שקוע, מדבר לאט, תשובות קצרות בנות מילה, זמן תשובה ארוך.

6. עייפות- במצב של דיאון תתיכן עייפות או הרגשה של חוסר אנרגיה כמעט כל יום.

7. תחושות שווא- תחושה של חוסר ערך או אשמה. התחושה חסרת בסיס או מוגזמת.

8. קשיי קשב וריכוז- אי יכולת לחשוב, להתרכז או לקבל החלטות כמעט כל יום.

9. התעסקות חולנית במוות- מחשבות חוזרות על מוות ולא פחד ממוות. מחשבות על התאבדות ללא תוכנית מוגדרת, תוכנית אובדנית ספציפית ואף ניסיון התאבדות.

 

* על מנת לאבחן דיכאון יש לזהות שינוי תפקודי ביחס למצב קודם, מצב הנמשך לפחות שבועיים ברציפות, בו התקיימו לפחות 5 מתוך 9 המאפיינים הקליניים, מתוכם לפחות אחת מבין השניים הראשונים.

 

* מאפיינים קליניים נוספים:

מלבד המאפיינים הקליניים האבחנתיים , ברוב החולים נמצא גם את הקליניקה הבאה:

חוסר תקווה שהמצב יכול להשתפר, תלונות סומטיות- בעיקר כאבים בכל מיני מקומות בגוף ושינוי בתחושה בין ערב לבוקר- הדיכאון נתפס כגרוע יותר בבוקר.

 

אטיולוגיה:

כמו בסכיזופרניה, חישנן המון תיאוריות ואף אחת מהן לא מקובלת על כולם.

קרוב לוודאי שגם כאן מדובר במחלה מולטיפקטוריאלית. 

תתכן פתולוגיה אורגנית כלשהי, שתגרום לדיכאון רק תחת גורמים פסיכולוגיים מסוימים.

- אמינים ביוגנים: קבוצה של נוירוטרנסמיטורים שמקורם בחומצות אמינו (החושבים מבינהם הם נוראפינפרין וסרוטונין), מעריכים שירידה ברמתם במוח גורמת לדיכאון- היו לכך מספר עדויות תומכות.

- דופאמין: נוירוטרנסמיטור נוסף שנחשב כקשור במחלה. מעריכים שבמאניה יש עליה ברמת הדופאמין ובדיכאון יש ירידה.

- הורמונים: נמצא קשר בין הפרעות אנדוקריניות לדיכאון- הפרשת יתר של קורטיזול מבלוטת יותרת הכליה גורמת לדיכאון. רבים מחולי הדיכאון וחולי תסמונת דו קוטבית סובלים מהפרעות בבלוטת התריס ויש להם הפרשה ירודה של הורמון הגדילה. לא ברור אם ההפרעות האנדוקריניות הן הגורמות לדיכאון או שקיימת אטיולוגיה משותפת- הגורמת לשניהם.

- הפרעות שינה: גם בדיכאון וגם במאניה יש הפרעות שינה (קשיי הירדמות, יקיצות מוקדמות ומרובות ושינת יתר), כשמקליטים את גלי המוח שלהם בעת השינה ניתן לרעות הפרעות רבות, שמעידות ששנתם איננה יעילה. יתכן שפגם באיזורים האחריים על דפוסי השינה הוא זה שמביא לדיכאון- מצב שני, יתכן שהדיכאון יתכן שהידכאון הוא זה שגורם להפרעות השינה.

- הפרעות במערכת החיסון: אצל אנשים הסובלים מדיכאון ניתן לזהות שינויים בריכוז נוגדנים בדם וכן שינוי בתפקוד תאים לבנים. גם כאן לא ברור אם ההפרעות במערכת החיסון גורמות לדיכאון או שדיכאון פוגע בתפקוד מערכת החיסון.

- הפרעות מבניות במוח: בהדמיית מוח ניתן לראות אצל הסבולים מהפרעות במצב הרוח פתלוגיות מבניות באיזורים הבאים- מערכת לימבית, גרעיני הבסיס והיפותלמוס.

- תאוריות פסיכוסוציאליות: טוענות שדיכאון נוצר רק תחת תנאים פסיכולוגים מסוימים כמו:

חיים מרובי אירועי סטרס- אירוע רווי סטרס עלול להקדים אירוע ראשון של דיכאון- מוות של אדם קרוב, גרושין, פיטורים וכ', האירוע המשמעותי ביותר שמעלה סיכון לדיכאון הוא מות הורה לפני גיל 11. הדיכאון לא חייב להופיע בסמוך לאירוע.

הפנמת כעסים, חרדת נטישה, קיבעון בשלב התוקפנות, ערך עצמי נמוך- טענה שצרכים נפשיים מסוימים צריכים להתמלא כדי שהילד יתפתח בצורה תקינה- משובים חיוביים, הקניית ערכים ואם לא יקבל זאת מהוריו או סביבתו הילד יוכל לפתח דיכאון וחוסר אונים- עכבר בתא מקבל זרם חשמלי בכל פעולה שהוא מבצע יפתח דיכאון, עכבר שיכול לשלוט על קבלת הזרם בעצמו לא מפתח דיכאון (מקבל גבינה בלחיצת כפתור שנותנת גם זרם), מכאן מסיקים שהחולים בדיכארון חוו חוויה של חוסר שליטה ואין אונים.

 

* ביטויים קליניים המאפיינים גיל:

ילדים- פחד מללכת לבית הספר או היצמדות פתלוגית להורה.

מתבגרים- ירידה בלימודים, התנהגות אנטיסוציאלית, שימוש בסמים ואלכוהול, מין לא מבוקר, בריחה מהבית.

קשישים- תלונות סומטיות שונות. יש קשר לאובן בני זוג, בדידות או מחלות.

 

ישנם סוגים שונים של דיכאון:

אפיזודה ראשונה- באופן כללי, מותר לכל אחד להיות במצב רוח ירוד, זה יתכן ולא צריכים להיות מודאגים כשזה קורה לראשונה לאדם מסויים, לא מקטרגים אותו ויתכן ויעבור לו (צריכים לפחות 2 אירועים). למשל ילד בן 5 שחלה בצליאק, הראה סימני דיכאון לא סבירים לילד בגילו ובדקו וראו סימנים גופניים ובעיה בספיגת ויטמינים וחומרים מזינים.

 

דיכאון עם סימנים פסיכוטים-

זהו מצב אקוטי, חירום. מצב שכבר נחשב לחמור. יכול להיות משני סוגים:

תואם למצב הרוח- סימנים פסיכוטיים התואמים לדיכאון כמו מחשבות שווא על אשמה, חוסר ערך או הלצינציות שאומרות לחולה שהוא לא יוצלח וכ'. במצב כזה לא אוכלים, לא ישנים, תחושת אשמה- קלאסי.

אינו תואם למצב רוח- הסימנים הפסיכוטיים אינם תואמים לדיכאון. למשל רדיפה, גדלות וכ'. אם אדם חושב שהוא כל יכול אז למה אתה מרגיש דיכאון וחסר ערך?

 

דיכאון עם סימני מלנכוליה- סוג נפוץ מאוד של דיכאון, בדרך כלל הסוג שמגיב לטיפול בצורה טובה. הסובלים ממנו פשוט לא נהנים מכלום- אין דבר שמצליח לשפר את מצב רוחם. בנוסף קיימים לפחות 2 מהסימנים הבאים: הדכיאון יותר חמור בשעות הבוקר, יקיצות מוקדמות, עירור או פיגור פסיכומוטרי, ירידה במשקל ו\או תחושת אשמה.

בדרך כלל האפקט נאבד. האדם יהיה סגור והוא לא יתקשר (דיבור מצומצם וכ').

 

דיכאון לא טיפוסי- זהו הסוג הלא קלאסי. דווקא ישנים יותר, כבדים יותר ואוכלים יותר- כך הוא מביע את האפקט- בכי, הבעת רגש, יסתכל בעיניים.

האיפיון של הדיכאון הוא הבעת האפקט, יש תגובה כשמשוחחים איתם. יש חשש קיצוני מדחיה- גורם לקושי בתפקוד החברתי, תעסוקתי וכ'. עליה במשקל ובתיאבון, תחושת כבדות בגפיים ו\או שינה מרובה.

 

דיכאון עם סימני קטטוניה- דיכאון המלווה בשני סימנים או יותר של קטטונה (מעוררת או מדוכאת).

 

דיכאון לאחר לידה- דיכאון המופיע תוך 4 שבועות מהלידה. דבר הגיוני, טבעי ונפוץ. זה בסדר להיעזר בקרוב כמו אמא או אחות עד שמתאזן המצב. לעיתים יש לאמהות ציפיות ולא תמיד זה תואם. יכול להגיע מכאן דיכאון פסיכוטי לכן צריך לשים לב ולהיות בסביבה תומכת.

 

דיכאון בעל דפוס עונתי- לפחות 2 אירועים בשנתיים האחרונות באותה תקופה של השנה, ללא אירועים בתקופות אחרות.  מגיע בהתאם לעונה מסויימת ולא מופיע בתקופות אחרות.

 

תסמינים לפי קול\ עוצמה:

- קל- תסמינים מעטים, הפרעה מינימלית בתפקוד.

- בינוני- מצב ביניים.

- חמור- הרבה תסמינים, הפרעה לתפרוד עם או בלי סימנים פסיכוטיים.

* צריך לראות קצוות- לכן הסיווג הוא בעייתי.

 

הטיפול בדיכאון:

דיכאון בדרך כלל מגיע בהתקפים- יש לאדם איזון של המצב רוח בנורמה ויש התקפים- נרצה לשמור על המצב- על בטחונו, ורווחתו.

כשאדם נכנס לכמה דיכאונות מג'ורים מתייחסים לטיפול כארוך טווח.

צורת הטיפול תלויה באישיות החולה, תפרודו, היענותו וסביבתו התומכת- למשל העינות של החולה לקחת כדורים (למרות שלחלקם יש תופעות לוואי), אישפוז וכ'.

לפעמים אף יש צורך באשפוז כפוי- כשהחולה לא מסכים להתאשפז אך זה חיוני כי החולה אובדני ויש סכנה לחייו, כשהחולה לא מסוגל להחליט אם הוא רוצה להתאשפז והצוות דואג לשלומו וכשהאשפוז גם מגן על החולה מפני גורמי סטרס כמו בדידות, משפחה עוינת או לא תומכת וכ'.

האשפוז צריך להיות מעטפת טובה של חסר דאגות.

 

טיפול תרופתי:

תרופות פותחות פתח לכך שטיפול בדיבור יהיה טוב יותר.

מבוסס על תקופות שמשפיעות על רמת הנוירוטרנסמיטורים סרטונין, נוראפינפרין ודפאמין במוח.

אם מעכבים את ספיגת הסרטונים הוא נשאר יותר זמן במרווח הסינפטי ומעלה את הכמות ובכך מביא לתוצאות טובות תוך ימים\ שבועות (כדוגמאת התרופה פרוזאק).

טרקליצין מעלה רמת סרטונין עם קצת יותר תופעות לוואי- תנתן במידה ותרופות ה-SSRI לא יגיבו.

 

טיפול בחשמל:

אנשים שעמידים לתרופות (אם שום תרופה לא עבדה), יקבלו טיפול חשמלי והטיפול עובד ויעיל מאוד. מאוד הומאני, בהרדמה. העברת הזרם החשמלי עושה ריסט.

 

פיסכותרפיה:

החלק השני של הטיפול. באמצעות שיחה.

הטיפול היעיל ביותר הוא הטיפול המשולב- עשו ניסוי וראו שגם תרופות וגם שיחות הביאו לתוצאות הטובות ביותר.

סוגי טיפול פסיכותרפיים:

טיפול קוגנטיבי- מנסים לזהות תפיסות מוטעות ולתת דרכי חשיבה אלטרנטיביות. הוכח כיעיל בדיכאון מג'ורי, כמעט כמו טיפול תרופתי בלבד.

תרפיה בין אישית- מבוססת על ההנחה שלמטופל יש בעיה בין אישית נוכחית, הקשורה ליחסים בין אישיים מוקדמים לקויים והיא זו שגרמה לדיכאון. לכן מלמדים את המטופל מיומנויות חברתיות ותקשורתיות.

טיפול התנהגותי- מאתרים התנהגויות לא נכונות ולא סתכלניות ומסים לשנותן. מלמדים את החולה להתנהג בצורה יותר תואמת כדי שיקבל יותר משובים חיוביים. אם מזהים שהאדם מתחיל לסתגר או להתנהג באופן מסויים אז מוציאים אותו מהבית- מה שיעזור. במקום שיבנה כעס באדם הוא ידע להתנג ולהתקרב למישהו.

טיפול פיסכודינמי- מנסים לשנות את האופי והאישיות, ולא רק לשפר את תסמיני הדיכאון. מלמדים יצירה של דרכי התמודדות חדשות, יכולת להתאבל, הפגנת טווח רחב של רגשות, ויכולת לתת אמון בין אישי.

טיפול משפחתי- מתאים אם הדיכאון נראה קשור למצב משפחתי או מסכן את חיי הנישואין. בודקים את תפקוד החולה במשפחה ואת תפקיד המשפחה בשימור הדיכאון (מה החולה מרוויח מהדיכאון)- אם הסביבה היא הגורם לדיכאון נצטרך לטפל בזה.

 

פרוגנוזה- הצפי שלנו כמערכת:

דיכאון מג'ורי הוא לרוב מחלה כרונית עם אירועים חוזרים. במשך 20 שנות מחלה יש בממוצע 5-6 אירועים. באירוע ראשון יש 50% סיכוי להחלמה מההתקף החריף תוך שנה. לאחר ההחלמה מהארוע הראשון, לרבע כבר יהיה אירוע נוסף תוך חצי שנה.

תמותה- דיכאון הוא ההפרעה הפסיכאטרית שגורמת לרוב ניסיונות התאבדות. למעשה, יותר ממחצית מניסיונות ההתאבדות נגרים כתוצאה מדיכאון מג'ורי. הסובלים מדיכאון גם חשופים לתמותה יותר גבוה ממחלות אורניות כמו אוטם שריר הלב. טיפול בדיכאון נמצא כמשפר משמעותית את אחוזי ההישרדות לאחר ניתוחים שונים.

במחקר בדקו אנשים לאחר אירוע אוטם שריר הלב, מי שלקח קשה את המקרה ולא התאושש ממנו ולקה בדיכאון חי פחות שנים ממי שלקה באירוע אבל ידע להכיל אותו וחי חיים שמחים.

 

קליניקה:

באנורקסיה יש השפעה על כל המערכות בגוף- במערכת העצבים, שיער דק ושביר, אנמיה וחסר דם, אבנים בכליות, חסר בנוזלים ואלקטרוליטים, עצירות, נפיחות, בעיות הורמונים, הפרעות גדילה, קושי בפריון, עור שנחבל בקלות, תחושת קור וכ'. תוחלת החיים של אנורקסית היא עד שנות ה30 לחייה כשההפרעה מתחילה לרוב בבגרות.

הקליניקה של הקאות נכונה לכל מי שמקיא בצורה רבה (אקססיבית), נכון גם לגבי אלכוהוליסטים שמקיאים כל הזמן. יכול להיות אובדן משמעותי של אשלגן (מרכיב חשוב לממברנות התא) העלול לגרום להפרעות חמורות בקצב הלב- היפוקלמיה. אובדן חומצה מהקיבה יגרום לבסיסיות של הדם (בססת מטבולית). תהיה פגיעה בוושט, בבלוטות הרוק ובשיניים מהחומצה.

 

טיפול:

מורכב משילוב של מספר שיטות.

 

אשפוז-

נשים בוגרות אפשר לאשפז רק מרצון. נערות אפשר באישור ההורים.

מומלץ לאשפז החל ממשקל הנמוך מ-80% מהמשקל הצפוי.

במהלך האשפוז מאוזן המצב התזונתי על ידי עידוד אכילה- צריך לנסות לגייס אותן להיות שותפות בתהליך ושיבינו את החשיבות לאכול או האכלה כפויה באמצעות זונדה המוחדרת לקיבה. במצבים קיצוניים של קומה מחדירים TPN הזנה ורידית.

תהיה בקרה וננסה למנוע התנהגות מטהרת כגון הקאה, שימוש במשלשלים, ללכת לשירותים לבד. לעקוב ולשקול מספר פעמים.

 

טיפול תרופתי-

יעילתו של טיפול תרופתי לאנרוקסיה נרבוזה מאוד מוגבלת.

בין התרופות בהן נעשה שימוש ניתן למצוא מספר תרופות נוגדות דיכאון ונוגדות פסיכוזה.

הבחירה בתרופה תלויה במאפייני המחלה ובמחלות הנלוות.

לרוב האנרוקסיה מגיעה עם הפרעה נפשית ולרוב דיכאון. הכדורים עוזרים לתופעות הנלוות ויכולות לעזור לאנרוקסיה.

 

פסיכוטרפיה- טיפול פסיכולוגי-

טיפול התנהגותי- זיהוי ההתנהגות המובילה לאנורקסיה בנסיון לבטל אותה ולתת כלים טובים להתנהג בסיטוצאיה מול "אובדן שליטה"\ "שליטה".

טיפול דינמי- נסיון לעבוד על האישיות. למצוא מרכיב הגורם למחלה ולטפל בה. נסיון לשנות את האופן החשיבה מהשורש.

טיפול משפחתי- חשוב במיוחד, עקב מרכזיות המשפחה בפתופיזיולוגיה של המחלה- אולי האמא העבירה מסרים בלא מודעות. צריך לראות שהסביבה מתאימה ותומכת.

 

פרוגנוזה:

רוב החולות יבריאו ממחלתן.

כ-15% נותרות עם מגבלות חברתיות ותפקודיות קשות לאורך זמן.

כ- 10% נפטרות ממחלתן, בין אם מתאבדות או מתת תזונה.

הפרוגנוזה של חולות האנורקסיה מהסוג המגיל פחות טובה מזו של החולות מהסוג הזולל\מטהר.

 

 

בולמיה נרבוזה

בניגוד לאנורקסיות, בולמיות שומרות על המשקל פחות או יותר (לפי ה-BMI).

התופעה וההתמודדות הן קשות פחות מאנורקסיה.

על פי ההגדרה בולמיה היא התקפי זלילה+ נסיון לכפר על אותו התקף (מה שאין בהפרעת האישיות Binge Eating) – הפיצוי לא חייב להיות רק בהקאות, גם תרופות משלשלות או מעודדות פעילות בלוטת התריס או אימון אקססיבי נחשבות.

 

אטיולוגיה:

תאוריות ביולוגיות- בחלק מהחולות נצפה ליקוי בויסות רמת הסוכר והאינסולין- שיגרום להפעלת מערכת רעב במוח ולהתקף, אולם טיבו אינו ברור. רמות מוגברות של אנדורפינים לאחר הקאה עשויות לתרום לתחושה טובה לאחריה ולעודד את המשך ההרגל- תחושה ממכרת להרגשה לאחר הקאה.

תאוריות חברתיות- כמו באנורקסיה, גם כאן נצפה קשר בין הפרעות האכילה לבין הציפייה החברתית לרזון- גם לנשים בריאות יש תפיסה עצמית דיסמורפית וציפיה להיות במשקל לא פרופורציונלית. לתאוריה החברתית יש מעין הוכחה כי ישנן חברות שאין בהן את המחלה.

תאוריות פסיכולוגיות- קונפליקט פנימי- יש הטוענים כי למרות שהחולות בבולימיה נרבוזה סובלות מקושי בהפרדות מההורים בגיל ההתבגרות, בן מצד שני רוצות בעצמאותן. אותו יחס דו ערכי מתבטא ביחד כלפי אוכל: רצון לבלוע ולהקיא בו זמנית, רצון של 2 דברים נוגדים בו זמנית.

תחושת הטיהור- ידוע כי החולות אוכלות ומקירות באופן טיפוסי מזון משמין ולא בריא (ג'אנק פוד). על ידי בליעת האוכל והקאתו, החולה עשויה להרגיש כי היא מטהרת את עצמה מהאלמנטים השליליים שבה.

מעבר לכך, נמצא כי החולות עברו התעללות מינית ויש להן תחושה לשחזר את תחושת הזוהמה וכעת הן נטהרות ממנה.

 

אפדימיולוגיה:

המחלה נפוצה יותר מאנורקסיה נרבוזה ושכיחותה יכולה להגיע ל-3% מתוך אוכלסיית הנשים בגיל המתאים. אם כי גם מחלה זאת אופיינית בעיקר לנשים בגיל ההתבגרות, היא יכולה להופיע גם בתחילת שנות העשרים.

היחס בין נשים לגברים הוא 1:10! נפוצה יותר בקרב נשים שהיו שמנות בעבר או שעברו התעללות מינית. החולות בה עשויות לסבול גם מהפרעות פיסכיאטריות נוספות כמו בעיה בשליטה בדחפים, שימוש בסמים ואלוכוהול, הפרעות אישיות, חרדות והפרעות דיסוציאטיוביות.

 

הקרטיריונים לאבחנת בולמיה לפי ה-DSM.

קריטריון A- התקפי זלילה חוזרים (Binge Eating).

קריטריון B- פעילות מפצה חריגה- על מנת שלא להשמין כתוצאה מהתקפי זלילה (הקאהף משלשלים, ספורט מוגזם).

קריטריון C- שני הסעיפים האחרונים אירעו לפחות פעם 1 בשבוע, במשך 3 חודשים (עודכן מפעמיים לפעם בשבוע).

קריטריון D- הערכה עצמית לקויה המבוססת יתר על המידה על משקל גוף.

קריטריון E- החולה לא עונה על הקריטריונים לאנורקסיה נרבוזה- חשוב לזכור שאם יש ירידה במשקל מתחת למינימום התקין החולה היא אנרוקסית!

* צריך לראות שאין הפרעה פיזיולוגית כמו סכרת או משהו אחר שפוגע ויכול לגרום להתקף ואחריו להקאה וכ'.

 

במנגנון השובע שלנו- לאחר 20 דקות אנחנו שבעים (לכן אומרים לאכול לאט), אדם יכול לאכול המון ולאחרי 20 דקות הוא ירגיש שהוא שבע ושהוא מלא, מעין מנגון הגנה כי בטבע אדם לא ידע מתי תהיה הארוחה הבאה שלו אז הוא הכניס כמה שהוא יכל להכניס ב20 דק.

 

התקפי זלילה:

מאופיינים על ידי אכילה בפרק זמן מסוים, כמות מזון הגדולה בהחלת ממה שמרבית האנשים היו אוכלים באותן הנסיבות.

תחושת חוסר שליטה בזמן ההתקף.

כוללים לרוב מאכלים מתוקים ורכים, כגון עוגות ומאפים ולעיתים מזון שאינו נמאס (בעיקר ג'אנק).

ההתקף מסתיים לרוב בתחושת אשמה ודיכאון, ערך עצמי נמוך שלא יכולת להתגבר על ההתקף.

 

פעילות מפצה חריגה:

פעילות הנעשית על מת שלא להשמין כתוצאה מהתקפי הזלילה.

יכולה להיות מטהרת- הקאה, משלשלים, חוקנים, תרופות, סבונים. מופיעה בדרך כלל כשנה לאחר הופעת התקפי הזלילה (קודם מתחיל ההתקף וההקאות מגיעות יותר מאוחר). הפעילות המטהרת הנפוצה ביותר היא הקאה אשר מרוקנת את הקיבה ומאפשרת אכילה של מזון נוסף. לאוכלסיה זאת בעיה קשה יותר בדימוי הגוף מאשר לאוכלוסיה שאינה מקיאה ונוטה להיות רזה יותר.

יכולה להיות לא מטהרת- פעילות גופנית מוגזמת, צום.

 

בהתאם לכך מוגדרים שני תת סוגים של בולמיה- בולימיה מטהרת, בולימיה לא מטהרת.

 

קליניקה:

עיקר התסמינים הנוספים שעשויים להופיע במהלך המחלה קשורים בדרך כלל להקאות חוזרות, הם זהים לאלה שתוארו עם אנרקסיה נרבוזה עם הקאות. כמו כן, בהתאם למצב התזונתי הכולל של החולה עשויים להופיע בנוסף כל הסימנים שתוארו עבור אנורקסיה נרבוזה, אם כי בדרך כלל לא נצפית תת תזונה משמעותית.

מזכירה קצת את האנורקסיה באופן שונה, התמכרויות, התקפים אפילפטים, נפיחות בבלוטות רוק, ריקבון שיניים, בעיות גרון, הפרעות קצב, פצעים בקיבה (איבוד חומצה), נזק לכבד ולכליה, חולשת שרירים, אנמיה, התייבשות, סביבה בססת- נזק למעי- הכל תלוי בכמה ההפרעה חמורה וכ'.

מה שחמור זה תחושת האשמה, הכשלון שאי אפשר לשלוט ולעצור את ההתקף, לכן טיפול פסכולוגי- קוגנטיבי התנהגותי עוזר מאוד, מאפשר לתת כלים פרקטים לפני ההתקף או מה שקורה אחרי או במהלך.

 

הבולמיה נרבוזה תכלול בתוכה תסמינים גופניים כמו דיכאון, פחד מעלייה במשקל, בושה וחוסר הערכה עצמית, נפיחות בלחיים, פגיעה בשיניים, מחלות חניכיים, רגישות לקור\חום בשיניים, צרבות, עייפות בשרירים, אנמיה, עור יבש, הפרעות בקצה הלב, התייבשות, חסר באלקטורוליטים ויטמנים, עצירות, נפיחות, שילשולים, התכווציות, פגיעה בהורמונים ובמחזור החודשי.

 

טיפול:

בדרך כלל הטיפול אינו כולל אישפוז- לרוב יש שיתוף פעולה מהחולות, מאחר והתקפי הזלילה כוללים אובדן שליטה, שנתפסת כחוויה לא נעימה. יחד עם זאת, האופי משולח הרסן של חלק מהחולות עשוי להקשות על הטיפול.

הטיפול העיקרי הוא הטיפול ההתנהגותי- כולל לרוב כ-20 מפגשים במשך חצי שנה, מטרותיו הן לשבור את המעגל של הזלילה והטיהור, על ידי הכרת הסימנים המקדימים, המינעות מהם ועידוד שליטה עצמית. פיסכותרפיה דינאמית- נחקרים הגורמים הנפשיים העמוקים העומדים בבסיס המחלה ונסיון לשנות דפוס אישיות.

טיפול תרופתי- לעיתים נותנים תרופות נוגדות דיכאון אם נלוות הפרעה נוספת. תחת טיפול תרופתי בלבד רק כחמישית מהחולים יצליחו להתגבר על ההתקפים.

מכך נובע שוב שהטיפול היעיל ביותר הוא הטיפול המשולב בין תרופת וטיפול התנהוגתי.

 

פרוגנוזה-

באופן כללי, הפרוגנוזה לחולות בבולימיה נרבוזה טובה יותר במעט מאשר הפרוגנוזה לחלות באנורקסיה. מוות אינו שכיח כחלק מההפרעה. רק כחמישית מהחולות עדיין תסבולנה מההפרעה לאחר 5-10 שנים. עם זאת, כל החולות יהיו בכל חייהן בסיכון להתקפי זלילה בעיתות לחץ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התמכרויות

 

יש סוגים שונים של התמכרויות- ספורט, מין, סדרות, הימורים וכ'. אנו נדבר ספציפית על התמכרות לחומרים ונקרא להם "סמים".

גם תרופה היא סוג של סם. הצורך לצרוך את אותו חומר ממכר, כאשר יש אובדן של החומר- איך השליטה שלך?

 

התמכרות לחומר כלשהו היא הפרעה כרונית.

ב-DSM הוגדרו 2 הפרעות הנגרמות עקב סמים: (ב-DSM החדש כבר אין הפרדה)

1. שימוש לרעה בסמים.

2. תלות בחומר.

 

1. שימוש לרעה בסמים:

לפחות קריטריון 1 בתוך תקופה של שנה מהבאים:

- השימוש בחומר גורם לאי עמידה בהתחייבויות גדולות, בבית, בעבודה או בבית ספר.

- שימוש בחומר בעת פעילויות שעלולות להיות מסוכנות- אדם ששתה אלכוהול ונוהג\ עובד על מנוף (במשך שנה).

- הסתבכות עם החוק בגלל שימוש בחומר.

- שימוש בחומר למרות בעיות חברתיות או בין אישיות הנגרמות בגלל השפעותיו.

* יש שימוש לרעה בחומר אך האדם עוד לא מכור- לא חייב את הכוס שלו.

 

2. תלות בחומר:

לפחות 3 קריטריונים מהבאים במשך תקופה של שנה:

-  סבילות.

- תסמונת גמילה.

- שימוש בכמויות גדולות יותר של חומר, יחסית למה שתוכנן לפני הצריכה.

- רצון עיקש או ניסיונות לא מוצלחים להפסיק או להפחית את השימוש.

- בזבוז זמן ניכר על השגת החומר, שימוש בו או התאוששות מהשפעתו.

- ויצור על פעילות חברתית, מקצועית או בידורית חשובה בגלל פעילות בקשורה לסם.

- המשך שימוש בחומר למרות מודעות להפרעות פיזיולוגיות או פסיכולוגיות שנגרמו בשל כך.

 

* המהדורה חדשה לא מבחינה בין הפרעת תלות בחומר ובין הפרעה שימוש לרעה בסמים. כל ההגדרות האלה אוחדו לכדי הגדרה אחת- הפרעת שימוש בחומרים.

 תחת זאת, ההפרעות מסווגות לדרגות חומרה בהתאם למספר הקריטריונים הקלינים: הפרעה קלה, בינונית וחמורה.

 

קריטריונים- הפרעת שימוש בחומרים:

1. השימוש בחומר גורם לאי עמידה בהתחייביות גדולות בבית, בעבודה או בבית הספר.

2. שימוש בחומר בעת פעילויות שעלולות להיות מסוכנות.

3. כמיהה להשגת החומר.

4. שימוש בחומר למרות בכיות חברתיות או בין אישיות הנגרמות בגלל השפעותיו.

5. סבילות- הרמה שהגוף הורגל אליו.

6. תסמונת גמילה- מה הסימנים שמלווים בזמן אי שימוש בחומר.

7. שימוש בכמויות גדולות יותר של חומר, יחסית למה שתוכנן לפני הצריכה.

8. רצון עיקש או ניסיונות לא מוצלחים להפסיק או להפחית את השימוש.

9. בזבוז זמן ניכר על השגת החומר, שימוש בו או התאששות מהשפעתו.

10. ויתור על פעילות חברתית, מקצועית או בידורית חשובה בגלל פעילות הקשורה לסם.

11. המשך שימוש בחומר למרות מודעות להפרעות פיזיולוגיות או פסיכולוגיות שנגרמו בשל כך.

 

תלות וסבילות:

כל הסמים גורמים לתלות פסיכולוגית ורק חלקם לתלות גופנית. סבילות נגרמת כי הגוף מסתגל לסם על ידי מנגנוני איזון פנימי, המופעלים כדי לחזור לתפקוד תקין גם בנוכחות הסם. ההסתגלות הזו היא למעשה הסבילות.

התלות היא הפסכולוגית היא התחושה הטובה הזאת של להיות ב"היי" וכדי לחזור לאיזון של הגוף תחת השפעת החומרים אז יוצאים יותר אנזימים מפרקים ועדיין יש פחות רצפטורים ותאים שיקבלו את זה. לכן לאט לאט צורכים יותר. אם מפסקים בבת אחת, רמת הנוירוטרנסמיטורים הנמוכה לא מצליחה להתקשר למעט הרצפטורים והסינפסה אינה מופעלת- תהיה פעולה הפוכה של דיכאון.

 

תסמונת גמילה:

הסבילות מאפשרת לאדם להמשיך ולתפקד למרות הסם המכביד. אולם אם יופסק הסם בפתאומיות באדם עם תלות גופנית יופיע "קריז"- הסימן לתסמונת גמילה.

תסמונת גמילה היא אוסף של תסמינים הפוכים להשפעות הסם.

תסמונת הגמילה היא הגורם לכך שמכור יצא ויחפש עוד סם (להפסיק את הקריז והסימנים ההפוכים ולהגיע לתחושה הטובה שהוא מכיר כשהוא בזמן שימוש). היא משמש כמעין מקל המאיים למי שמנסה להפסיק את הצריכה. עם זאת, הרוב התמכרו לא בגלל התסמינים הגופניים אלא בגלל התלות הפסיכולוגית.

 

תלות פסיכולוגית-  נפוצה יותר מתלות גופנית ומתבטאת בתשוקה עזה לסם- התשוקה היא כה חזקה עד שהמעור זונח כל פעילות אחרת ורק מתעסק בדרכים להגיע אל הסם הנחשק. כדי להבין את מהות של התלות הפסיכולוגית צריך לדעת שלכל חומר ממכר יש 2 תכונות, שעוצמתן קובעות את פוטנציאל ההתמכרות אליו:

- תגמול- היכולת של הסם לגרום לתחושת עונג- להרגיש טוב יותר, חד יותר, בטוח יותר. אדם עצבני- מעשן סיגריה, מרגיע, לא רעב\משמין.  תחושת התגמול היא תגובה כימית, המתרחשת עקב הפרשת דופאמין בסינפסות שנמצאות בגרעין האקומבוס, השוכן קדמית להיפותלמוס במעמקי המוח הגדול. לא לחינם זכה הגרעין בכינוי "מרכז העונג" כל תחושת תגמול היא למעשה הפרשה של דופאמין בגרעין האקומבוס.

- חיזוק חיובי- היכולת של הסם לגרום לצרכן לרצות עוד מנה- שינויים בסינפסה שנרצה להגיע לשימוש חוזר באותה רמה. סמים גורמים להפרשות אדירות של דופאמין בגרעין, הם גורמים לחיזוק החיובי עקב שינויים מקומיים ברמות של קולטנים ואנזימים בסינפסות. כתוצאה משינויים אלו, הגירוי של הסם נעשה מושך ובהיר יותר והרשת התגמול הופעת למשמעותית יותר עבור האדם גם אם עוצמתה יורדת.

 

תלות פסיכולוגית חזקה יותר- חשיפה כרונית לסם גורמת לשינויים במוח של המכורים, שחלקים כנראה בלתי הפיכים. זוהי הסיבה המצערת שמכורים שנגמלים ועוברים את ייסורי הגהנום של תסמונת הגמילה מהתלות הגופנית עלולים ליפול חזרה למלכודת הסמים בגלל התלות הפסיכולוגית. היא יכולה להופיע גם כעבור שנים, עקב גירוי סביבתי כמו ריח, מראה או מצב כלשהו שיזכיר למכור לשעבר את הסם ויעורר בו את התשוקה אליו.

 

הבדלים בין סמים:

כל הסמים משפיעים על גרעין האקומבוס ("גרעין העונג")- מפרישים בו דופאמין.

הבדלים עיקריים בינהם הם במנגנון ההשפעה, דרגת הסבילות והתלות הגופנית, עוצמות התגמול והחיזוק החיובי. כמו כן יש הבדלים גם במשך ההשפעה של כל סם וסם והשפעות על חלקים אחרים במוח ומערכות אחרות בגוף ועוד.

 

מנת יתר- הרעלה:

מנת סם גדולה מדי, מעבר למה שצריך כדי לגרום לתחושת האופריה, עלולה לגרום להרעלה. למה כזאת קוראים "מנת יתר". הרעלה היא מצב אקוטי, לכל סם יש סימני הרעלה אופיינים לו שיפורטו בהמשך.

באחד המחקרים על מקרה מותה של הזמרת איימי ויינהאוס נאמר כי לא נמצאו סמים בדמה וכי היא מתה ממנת יתר של אלכוהול. הזמרת ככל הנראה עברה גמילה מאלכוהול ואז רמת הסבילות של הגוף שלה ירדה, כשהיא חזרה אז היא שתתה את אותה כמות שהיא הייתה רגילה ושהגוף שלה כבר לא וכנראה גם למותה.

 

אלכוהול:

אנשים המכורים לאלכוהול מקטינים את תוחלת החיים שלהם בחמש עשרה שנה בממוצע- הסיכויים שלהם למוות מוקדם הוא פי שלושה עד פי שישה מזה של אדם שאינו מכור.

300 מיליארד דולר- זה הסכום שמוציאה ארהב כל שנה עקב בעיות הקשורות לאלכוהול, הסכום כולל תאונות, בעיות בריאותיות, אובדן תפוקה, פשע וטיפול.

אתנול- האלכוהול העיקרי שגורם להתמכרות. נספג במהירות בעיקר בחלק הפרוקסימלי של המעי הדק ועובר פירוק בכבד על ידי מספר מערכות אנזימטיות. יש לו השפעות רבות על כמעט כל המערכות בגוף, כאשר המערכת המושפעת מכולן היא מערכת העצבים המרכזית.

שיכרות- הרעלת אלכוהול, מוגדרת בחוק כרמה של לפחות 100 מ"ג בדם. השפעות התנהגותיות, פסיכומוטוריות וקוגניטיביות אפשר לראות כבר ברמות של 20-30 מ"ג אלכוהול בדם, שהן הרמות אליהן מגיעים אחרי שני משקאות (משקה= פחית בירה או כוסי יין או כוסית טקילה).

לאלכוהול תסמינים קליניים האופיינים להרעלת אלכוהול:

תסמינים נוירולוגיים: דיבור לא ברור, פגיעה בקורדינציה, אטקסיה- הליכה כבדה ומסורבלת, פגיעה בריכוז, בשיפוט ובזיכרון.

תסמינים התנהגותיים: מצב רוח לבילי- משתנה, כמו של ילדים, בוכים\ צוחקים, ירידה בחוזק העכבות המתבטאת בתוקפנות ובהתפרצות דחפים מיניים.

אפשר לראות שינה עמוקה אך מופרעת כבר בכמות של 200 מ"ג אלכוהול בדם. מוות יכול להיגרם ברמות של 300-400 מ"ג.

מנת יתר של אלכוהול אחראית ליותר מקרי מוות מאשר כל סם אחר!

אצל אלכוהוליסטים נוצרת סבילות והם יכולים לסבול רמה גבוהה הרבה יותר של אלכוהול מאשר אדם שאינו מכור. למשל רמה של 400 מ"ג אלכוהול אצל אלכוהליסט תגרום לו לנמנום בלבד ואצל אדם שאינו אלכוהליסט מנה כזו עלולה להיות קטלנית.

 

השפעות של אלכוהול-

הרצפטור המשמש מטרה טרם זוהה. מחקרים ספציפיים מצאו קשר בין אלכוהול לבין מערכות הסרטונין, GABA ואציטיל כולין. אלכוהול יוצר גם תלות פיסכולוגית וגם תלות גופנית ומפתפתחת סבילות אליו כבר כעבור שבוע עד שבועיים של שתייה יומיומית.

* האבחנה של הפרעת שימוש באלכוהול איננה מבוססת על כמות האלכוהול הנצרך או מספר הפעמים שהאדם שותה. האבחנה וחומרת מבוססת על מספר הקריטריונים של ה-DSM להפרעות שימוש בחומר (מופיע למעלה יותר).

 

אפדימיולוגיה:

אלכוהליזם היא הפרעה שכיחה.

על פי נותנים מארהב ואירופה סובלים ממנה כ-20% מהאוכלוסיה. פוגעת בגברים ונשים ללא אבחנה, בכל המעמדות ובכל הגזעים. בניגוד לסטיריוטיפ המקובל, של שתיין חסר בית, מרבית הסובלים מאלכוהוליזים הם דווקא עובדי צווארון לבן או כחול או עקרות בית.

נטייה גנטית- הפרעה גנטית ולא רק סביבתית0 ילדים של אלכוהליסטים הם בעלי סיכוי גבוה מהאוכלוסיה לפתח אלכוהוליזם, אפילו אם הם אומצו מייד עם לידתם ולא ידעו על ההורה הביולוגי השתיין שלהם. נוטים לחשוב כיום שלא מדובר בגן יחיד אלא במספר גנים.

2 ילדים בני 15 יוצאים והצליחו להתפלח לבר ולהזמין אלכוהול, אחד רוצה להמשיך ללכת לשם והשני חוזר לחייו, לא ממש יודעים מי יתמכר ומי לא, מי בקלות ולמי יקח יותר זמן- תתכן גם נטייה ביולוגית- חיזוק לכך.

 

מהלך ההפרעה:

רוב האנשים, שותים הרבה בגיל ההתבגרות עד תחילת גילאי העשרים וממתנים את הרגלי השתייה בגילאים הבוגרים יותר. אצל אלכוהוליסטים יש הסלמה בהרגלי השתייה. הפרעה התפקודית הראשונה מופיעה בעיקר באמצע שנות העשרים עד תחילת שנות הארבעים.

מכאן, ההפרעה תופיע בהתקפות ונסיגות. באופן מפתיע ניתן בהחלט לצמצם את כמויות השתייה לאחר "התקפה" שגרמה בעיה תפקודית וכך מגיעה תקופת הנסיגה. הבעיה היא שרוב האלכוהוליסטים נגררים שוב להסלמה בצריכת האלכוהול ושוב תהיה בעיה תפקודית וחוזר חלילה.

 

פרוגנוזה של אלכוהוליזם:

20% יצליחו להפסיק לשתות גם ללא טיפול.

עם טיפול- חצי עד שני שליש יוכלו ללמוד להתנזר מהטיפה המרה.

אם האלכוהוליסט ימשיך לשתות הוא צפוי להרבה כרבי לב, וכמובן לקיצור תוחלת חייו כב-15% שנים.

הסיבות המובילות למוות מוקדם הן מחלות לב, סרטן, תאונות והתאבדות.

 

תסמונת גמילה מאלכוהול:

הסימפטומים האופיינים הפוכים מאלו שהופיעו בשיכרות-

רעד של הידיים, עליה בקצב הלב, הנשימה וחום הגוף- עקב הפעלת מערכת העצבים האוטונומית, אגיטציה, חרדה, נדודי שינה בעיקר עקב סיוטים, אי נוחות במערכת העיכול.

התסמונת מתחיל 5-10 שעות מהפסקת השתייה, מגיעה לשיא ביום 2 או 3 וחולפת ביום 4 או 5. חרדה, נדודי שינה והפעלה של מערכת העצבים האוטונומית מעט מוגברת יכולים להימשך עד חצי שנה. אצל 5% מהנגמלים יופיעו פרכוסים בגל הגוף, בעיקר בטווח של יומיים מהפסקת השתייה.

רעד דלירנטי- מתרחש אצל פחות מאחוז אחד אצל הנגמלים. מצב של בלבולי עם הכרה משתנה, הלוציניציות (בעיקר מגע וראיה), רעד, אגיטציה והפעלת יתר המערכת האוטונומית. מופיע בדרך כלל 4 ימים לאחר הפסקת השתייה. זהו מצב מסכן חיים-20% תמותה. ויש להיות ערים אליו כי יש לו טיפול.

 

אופיאטים

מופקים מהמיץ החלבי של פרח הפרג. משמשים רבות ברפואה- השפעתם העיקרית היא שיכוך כאב, אך הם גורמים גם לאופריה ולהרגעה.

סמים אלו יכולים לחדר את ה-BBB, לכל כמות קטנה תהיה השפעה נוירולוגית.

האופיאטים יכולים לגרום להתמכרות אך במינונים גבוהים ובצורה כרונית.

האופיאטים נקשרים לרצפטורים הפזורים בכל הגוף, בעיקר במערכת העצבים המרכזית. הרצפטורים הללו שייכים לאנדרופינים- חומרים משככי כאב ומרגיעים "טבעיים" שהשפעתם איננה חזקה. כשאופיאט נקשר לרצפטור אנרופיני הוא מפעיל אותו בחוזקה ומכאן השפעתו.

 

הרואין:

שייך אף הוא למשפחת האופיאטים. אסור לשימוש כי ביכולתו לגרום לתלות פסיכולוגית וגופנית במינונים נמוכים מאוד. גורם בעיקר לאופוריה עוצמתית ביותר ואין לו את ההשפעות התרופתיות כמו שיכוך כאב כמו שיש לאחיו במשפחה.

ההרואין יכול לעבור את ה-BBB בקלות. מינון נמוך ישפיע מאוד על המוח.

בדרכי שימוש:

הסם נספג דרך מערכת העיכול, הריאות או השרירים. ההשפעה הכי חזקה היא הזרקה תוך ורידית- מכורים בדרך כלל יזריקו, יעשנו או ישרפו את ההרואין וישאפו את האדים. בהזרקה לזם הדם הההשפעה היא הכי חזקה.

 

אחת הבעיות הגדלות היא שהסם אינו טהור והוא בדרך כלל מעורבב-  הרואין שנקנה ברחוב איננו טהור בדרך כלל ומכיל פחות מ-10% הרואין אמיתי. (מעורבב בדרך כלל באקבת חלב, קופאין, סוכר, אופטלגין, רעל עכברים וכ').

שינויים בכמות ההרואין במנה הם תכופים ויכולים לגרום בקלות למנת יתר (5 גרם אצל סוחר אחד זה לא 5 גרם אצל סוחר אחר)- בקלות יכול לגרום למוות.

החומרים שמוסיפים לסם גורמים לתופעות לוואי בלתי הפיכות שהרבה פעמים לא ניתן לצפות אותם מראש כמו נזק לעצבים, שרירים, עיניים וחומר לבן במוח.

 

השפעות פיזיולוגיות-

עצירות, חוסר תאבון, בחילה והקארה, שיכוך כאב, אופוריה והרגעה, ירידה בדחף מיני, הפרשות מהשדיים, היפותירואידיזם, דיכוי נשימתי ועוד.

במנת יתר נראה דיכוי נשימתי, אובדן הכרה, ברדיקרדיה, ירידה בחום הגוף, אישונים צריך עד לגודל סיכה. מצב חרום שעלול לגרום למוות יטופל בתרופה נוגדת אופיאט.

 

אפדימיולוגיה-

שכיחות ההתמכרות לאופיאטים באוכלסיה היא 1% וקיימת מגמת עלייה (עלתה הנגישות). גברים נוטים להתמכר יותר מנשים. ישנן 3 קבוצות בסיכון גבוה להתמכרות-

מטופלים באופיאטים בכאבים כרונים- כאבי גב, מפרקים, שרירים.

עבודים רפואיים- רופאים, אחים, רוקחים וכ'

משתמשים בסמים.

 

פרוגנוזה:

המכורים נוטים להשתמש גם בסמים אחרים- בעיקר אלכוהול וקוקאין.

לפחות רבע מתוך המכורים ימותו תוך 10-20 שנה מתחילת השימוש- בעיקר עקב התאבדויות, תאונות, רצח או מחלות זיהומיות. 60% הינם נשאי איידס.

רק 35% יצליחו להיגמל. בעיקר מבוגרים יותר, בעלי משפחה וסביבה תומכת עם פחות היסטוריה של פשע.

בתסמונת הגמילה יופיעו הסימנים הבאים:

שלשול, שיעול, דמעת, הרחבת אישונים, הפרשות מהאף, זיעה מוגברת, כיווצי שרירים, סימור שיער הגוף, פיהוקים בלתי פוסקים, עליה קלה בלחץ הדם, עליית חום, הגברת קצב הנשימות, בחילה, כאבים בכל הגוף, נדודי שינה.

הרואין גורם לתסמות תוך 8-16 שעות מהפסקת נטילת הסם! אדם יכול לקחת פעם ראשונה את הסם בערב מסיבה ולקום למחרת בבוקר מכור. השיא מגיעה כעבור 36-72 שעות. רוב הסימנים עלולים להימשך עד חצי שנה.

התלות הפסיכולוגית היא אדירה ותשוקה לסם נמשך שנים רבות לאחר הגמילה.

 

קוקאין:

הצריכה בסם נמצאת בעלייה מתמדת בשנים האחרונות, בעיקר באיזורים עירוניים. העלייה גדולה יותר בנשים מאשר בגברים ובבני נוער יותר מאשר בוגרים.

הקוקאין מופק מעלי צמח הקוקה שמכילים בערך 1% ממנו.

צורת הנטילה כוללת אכילה, הסנפה, הזרקה ועישון. נקרא גם קראק.

 

השפעות:

מעכב את הספיגה החוזרת של הדופאמין אל הנוירון וכך גורם לו להישאר יותר זמן בסינפסה ומגביר את האפקט שלו. לא משפיע רק בגרעין האקומבוס אלא גם במקומות אחרים. מספיע גם על נוראדרנלין וסרוטונין- בשל כך הוא גורם גם להרדמה מקומית עקב יכולת לכווף בחוזקה כלי דם.

השפעות פיזיולוגיות:

לקיחה של מנת סם גורמת להשפעות הבאות-

תחושת אופריה ניכרת, הגברה של הדחף המיני, עליה בתחושת ביטחון עצמי, שיפור בתפקיד קוגנטיבי, עליה בלחץ הדם, קצב הלב וחום הגוף.

לעיתים נגרמות דלוזיות פאראנואידיות ואף הלוצינציות אופייניות של מגע (חרקים זוחלים מתחת לעור).

ההשפעה היא קצרה ולא נמשכת ליותר משעה. הסם מפורק על ידי אנזימים בדם ומופרש החוצה דרך השתן.

תופעות לוואי:

לסם יש סיבוכים רבים, בעיקר עקב השפעתו המכווצת על כלי הנשימה- דיכוי נשימה, הפרעות קצב לב, פירקוסים, כאבי ראש, שבץ מוחי, דימומים תוך גולגולתיים. עישון קראק יכול לגרום גם למחלה ריאתית ואף לנמק של הכבד. שימוש כרוני מביא לירידה בדחף המיני, אימפוטנציה, אי סדירויות במחזור ואף אי פריון.

 

קוקאין גורם לתלות פסיכולוגית ולא לתלות גופנית.

המכורים מתגעגעים לתחושה האופרית ולעלייה הקוגנטיבית שמתלווה אליה. מרגישים שהם לא יכולים לתפקד בלי הסם- לכן בגמילה מופיע דיכרון קשה שמכונה Crush.

 

אמפיטמינים:

נקראים גם ספידים, קריסטל, קרח וכ'.

האמפיטמינים הנמצאים בשימוש נפוץ היום: דקסטרואמפטמין, מטאמפטאמין ורטלין.

גורמים לשחרור של דופאמין, נוראפינפרין וסרוטונין מהניורונים הפרה-סינפסים. צורך הנטילה המקובלת היא בכדורים אך יש גם אבקה להסנפה והזרקה.

 

קליניקה-

תחושת אופוריה, הגברת ערנות ודיכוי תאבון.

תופעות לוואי-

כאבי ראש, קשיי ריכוז, כאבי בטן, הקאות, שילשולים, נדודי שינה, התנהגות תוקפנית, פסיכוזה פאראנואידית שיכולה לחקות התקף סכיזופרניה.

מנת יתר-

סימני הרעלה כוללים הפרעות קצב לב עד לאי ספיקת לב, יתר לחץ דם ממאיר, שבץ מוחי, דימומים תוך גולגולתיים ותרדמת.

 

אקסטזי-

סוג מיוחד של מתאמפיטמין הוא MDMA או האקסטזי היוצר תלות נפשי וגופנית.

גורם בעיקר לשחרור מאסיבי של סרוטונין.

השפעותיו העיקריות הן- עוררות פסיכומוטורית, עלייה בחום הגוף, הלוצינציות והפרעות אחרות בתפישה החושית.

לטווח הארוך ההשפעות שלו דומות לאלו של ה-LSD, אך בגלל שהוא גורם לחליבת הנוירונים מכילי הסרוטונין, שימוש לטווח ארוך גורם למחסור בסרוטונין במוח וכתוצאה מכך מגיע דיכאון- גומר את המחסנים.

LSD-

נקרא גם "טריפ". שייך למשפחת החומרים מעוררי ההזיות (הלוצינוגנים). נקראים גם חומרים פסיכודלים (מעוררי פסיכוזה).

התגלה על ידי ד"ר אלברט הופמן ושימש כתרופה פסיכאטרית- כמשמש להגעה לתת מודע. בשנות ה-60 היה גל גדול של שימוש לרעה בסם, שגרר אחריו גל גדול של בעיות בריאותיות והוא נאסר לשימוש. כיום משתמשים בו בעיקר בני נוער ומבוגרים צעירים, אך אין מגיפה של שימוש כמו בעבר.

 

השפעות פיזיולוגיות-

זהו סם חזק מאוד, הגורם גם במינון קטן מאוד לתופעות פסיכולוגיות ופיזיולוגיות. כנראה נקשר לרצפטור של סרוטונין ומפעיל אותו, וכך גורם להפעלה ניכרת של המערכת הסימפטית. התופעות הפיזיולוגיות מופיעות תוך דקות וכוללת טכיקרדיה, יתר לחץ דם, הרחבת אישונים, רעד ועלייה בחום הגוף. מתלווה אליו תופעת חידוד תחושתי- צבעים נתפסים חיים יותר, מוסיקה יותר מרגשת טעם וריח מתחדדים (סינסתזיה- תחושה הנוצרת עקב גירוי שהיה אמור ליצור תחושה אחרת= "מרגיש צבע אדום" ). יחד יש מצב רוח לבילי מאוד (מצב רוח של תינוקות- צוחקים, בוכים וכ').

 

השפעות פסיכולוגיות-

התופעות הפסיכולוגיות מתרחשות כחצי שעה אחרי הלקיחה הראשונית. השפעות הסם יכולות לארוך גם 8-12 שעות. סבילות לתופעות הפסיכולוגיות מתרחשת תוך 4 ימי שימוש. אין תלות גופנית ולכן אין תסמונת גמילה.

 

סיבוכים-

אין סיבוכים ישירים העלולים להוביל למוות. הסיבוך המשמעותי ביותר הוא ה"טריפ הרע"- התקף חרדה שיכול להימשך 24 שעות וכולל זיכרונות מודחקים מהעבר, מודעות לאיברים פנימים וחוויות מיסטיות שונות.

הבעיה המשמעותית היא בשימוש לטווח ארוך- יש לירידה בזיכרון וליקויים בפתרון בעיות ובחשיבה מופשטת. הפגיעות הללו הן חמורות מספיק כדי לגרום לפגיעה תפקודית.

הבזקי זיכרון-

אירועים המופיעים זמן קצר לאחר לקיחת הסם ובהם חווה האדם את אותן חוויות שחווה כשלקח את הסם. הבזקים נמשכים שניות עד דקות וחולפים מעצמם. יכולים להיות מאוד מסוכנים אם מתרחשים בעת נהיגה לדוגמא.

 

קנאביס-

הסם הנפוץ ביותר בעולם. בשנות ה-90 הוערך כי 200-300 מיליון איש ברחבי העולם נוטלים אותו באופן קבוע!.

מקור הסם בצמח ה-Cannabis Sativa. עליו וגבעוליו מכילים את החומר הפעיל THC, האחראי על ההשפעות הפיסכואקטיביות של הסם. אפשר לייצר מהצמח מספר תוצרים, השונים זה מזה באחוז החומר הפעיל שבהם.

תוצר קנאביס 1: מריחואנה- מיוצרת מהעלים העליונים ומהגבעולים של הצמח. מייבשים את חלקי הצמח ובדרך כלל מכינים מהתערובת סיגריות. אחוז החומר הפעיל הוא 1-5%.

תוצר קנאביס 2: חשיש- מיוצר על ידי מיצוי שרף מהצמח בעזרת חומרים אורגניים. מתקבל מוצק חום-שחור הניתן לעישון, אכילה ושתיה. ריכוז החומר הפעיל הוא 10%.

תוצר קנאביס 3: צ'אראס וגאנג'ה- מיוצרים כמו חשיש אך בתהליכי מיצוי יעילים יותר. ניתן להגיע לריכוז חומר פעיל של עד 20%.

תוצר קנאביס 4: שמן חשיש- מופק על ידי זיקוק הצמח באמצעים מעבדתיים. מתקבל נוזל שחור עם ריכוז חומר פעיל של 60%.

* באופן כללי, השימוש בעוגיות מסוכן יותר מעישון, עישון עולה ישר למוח ומרגישים השפעה, בעוד שעוגיות עוברות דרך מערכת העיכול, מחזור הדם עד למוח. כך שאדם יכול לאכול כמות גדולה של עוגיות מבלי להרגיש השפעה ואז ברגע אחד זה יגיע בצורה קשה יותר.

 

השפעות-

ככל שריכוז ה-THC גבוה יותר, כך הוא משפיע חזק יותר.

THC נקשר לקולטן קנבינואידי שנמצא על נוירונים רבים באיזורים שונים של המוח.- ריכוז גדול של הקולטן אפשר למצוא באיזורי המוח השולטים על תנועה, קוארדינציה, זיכרון, למידה, שיפוט ועונג.

הקולטן מיועד למשפחה גדולה של חלבונים תוך מוחיים הנקראים קנבינואידים טבעיים.- מסייעים לשלוט על מגוון רחב של פעולות במוח וביתר הגוף.

 

השפעות פסיכולוגיות-

לטווח קצר- רוגע, אופריה, לחץ דיבור, מעוף מחשבות, הלוצינציות ראייה, עיוות בתפיסת הגוף ובתחושת הזמן, חידוד של כל החושים. לפעמים מופיעים מחשבות פאראנורידיות והתקף חרדה.

השפעות גופניות-

לטווח קצר- רעב וצמא, יובש בפה, אודם בלחמיות העיניים- נגרם כתוצאה מהתרחבות של כלי דם, רעד וקור בכפות הידיים, טכיקרדיה, עייפות שמופיעה לאחר כשעתיים, פגיעה במוטוריקה עדינה שנמשכת כמה שעות- למרבה הצער גורמת לנטייה למעורבות בתאונות דרכים.

השפעות לטווח ארוך- פגיעה בזיכרון לטווח קצר, פגיעה בקשר תחושתי-מוטורי, פגיעה בקשב, פגיעה ביכולת המילולית, פגיעה בכושר הלמידה, פגיעה בקורדינציה.

 

סיבוכים-

תסמונת אי רצייה- נפוצה בצרכני סם כבדים. כוללת הפרעות בריכוז ובזיכרון, תסוגה חברתית, אי אכפתיות וחוסר מוטיבציה.

חשיפה של הפרעה פסיכיאטרית המקננת בחשאי- בעיקר סכיזופרניה. גם דיכאון והפרעות חרדה.

צריכה של ריכוז גבוה של הסם, בעיקר באיכלה או שתייה ופחות בעישון יכולה להביא בפני עצמה לפסיכוזה חדה- שתרוש טיפול תרופתי ובממוצע תימשך שבוע.

 

בשימוש נרחב נגרמת תלות פסיכולוגית המביאה להתמכרות. קיימת גם תלות גופנית אך ברמה מוגבלת. תסמונת הגמילה כוללת עצבנות, נדודי שינה, חרדה ותוקפנות הנמשכים עד מספר שבועות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ADHD- הפרעות קשב וריכוז

 

הפרעה שמתבטאת בעיקר אצל ילדים- מתפתחת בילדות וקיימת שם, חייבת להופיע לפני גיל 12. זה לא מתחיל בגיל 25. יכול להיות שרק עכשיו שמו לה לב, אבל התפתחה בילדות.

קשה להגדיר אותה כהפרעה כי הטווח בה הוא אפור. בארהב היא השכיחות היא בין 2-20%, בישראל בין 5-9% ובאופו כללי ההפרעה באוכלסיה נפוצה כ-7%.

שכיח יותר בבנים (הצד ההיפראקטיבי). לרוב אין קשר למצב סוציואקנומי או למצב משפחתי.

יש קשר גדול מאוד לגנטיקה- אם להורים היה או שיש לאחים, סביר להניח שיהיה גם לבן הבא.

יתכן שיש קשר בין חשיפה לגורמים בזמן הריון כמו סמים, זיהומים, סיגריות ופגות, גם הורים עם היסטוריה של הפרעות אלכוהול ודפוסי אישיות אנטי סוציאליות יכולות להשפיע.

ADHD לפי ה-DSM היא דפוס מתמשך של חוסר קשב ו\או היפראקטיביות שהוא שכיח וחמור יותק אצל החולה, בהשוואה לאחרים באותו שלב התפתחותי.

הפגיעה היא לפחות ב-2 תחומי חיים (חברה, עבודה, משפחה).

כוללת 3 מאפיינים עינקריים:

א. טווח קשב קצר.

ב. קשיים באינהיבציה (יכולת לדחות סיפוק).

ג. בעיה בויסות עצמי.

 

סוגי הפרעות:

א. 5% מהמקרים- הפרעות היפראקטיביות\ אימפולסיביות- HD.

ב. 30% מהמקרים- בעיה בריכוז וחוסר קשב ללא הפרעה היפראקטיבית (לשעבר נקרא ADD).

ג. 65% מהמקרים, המצב השכיח מכולם- בעיה משולבת- ADHD.

 

קליניקה:

בפסכיאטריה הקליניקה תמיד הולכת עם אבחנה, לפי מה שהמטופל מספר ומה שקובעים- ידברו עם הילד, המורים, הורים.

בהפרעה יש טווח של תסמינים וסימנים הקשורים לפגיעה בקשב ו\או לפעילות יתר.

לפי הסימנים והתסמינים ניתן לסווג את ההפרעה: ליתר היפראקטיביות, להפרעת קשב ולהפרעה משולבת.

כל התסמינים חייבים להתבטא במשך חצי שנה לפחות כדי להיחשב אבחנתיים.

* בהפרעות נוירולוגיות רואים בעיות במוח, בהפרעות פסיכיאטריות המוח יהיה תקין (החדרים אמנים יהיו יותר גדולים אך עדיין זה        לא מדוייק כדי שיהיה אפשר לקבוע לפי זה או שזה מה שגרם לזה).

 

א. הפרעות היפראקטיביות\ אימפולסיביות:

1. הנעה עצבנית של הידיים והרגלים או תנועה מוגזמת על הכסא.

2. קימה מהמקום בכיתה או במצב אחר בו מצופה להישאר לשבת.

3. ריצה וטיפוס באופן מוגזם במצבים בהם פעילות זו לא מתאימה.

4. קושי לשחק או להשתתף בפעילות שקטה בזמן הפנוי.

5. הימצאות מתמדת בתנועה או התנהגות שנראית כ"מופעלת על ידי מנוע".

6. דיבור מוגזם- מטריד אחרים או משע דבריהם.

7. מתן תשובה מתפרצת עוד לפני שנסתיימה השאלה.

8. קושי להמתין בתור.

9. התפרצות או כניסה ללא רשות לפעילויות של אחרים.

 

ב. תסמיני חוסר קשב:

1. קושי לשים לב לפרטים או ביצוע טעויות של חוסר תשומת לב בשיעורי בית, עבודה או פעילות אחרת. 

2. קושי בשמירה על ריכוז במטלות או משחקים.

3. לעיתים קרובות נראה שאין הקשבה לדיבור ישיר.

4. לעיתים קרובות אין מעקב אחרי הוראות וקושי בסיום שיעורי בית או מטלות אחרות- לא כולל התנהגות דווקא או אי קושי בהבנה.

5. קושי בארגון מטלות ופעילויות.

6. בימנעות מפעילויות שדורשות מאמץ מחשבתי ממושך- כמו שעורי בית, מטלות בב"יס וכ'.

7. איבוד של חפצים הדרושים לביצוע מטלה או פעילות.

8. גירוי חיצוני קל גורם להסחת הדעת.

9. שיכחה המופיעה בפעילויות יום יומיות.

 

קריטריונים לאבחנה:

*קריטריון A- סעיף 1 המגדיר חוסר קשב:

6 או יותר מ-9 הסימפטומים של חוסר קשב, שנמשכים לפחות 6 חודשים ולא מתאימים לשלב ההתפחותי של הילד.

ו\או סעיף 2A המגדיר היפראקטיביות ואימפולסיביות: 6 או יותר מ-9 הסימפטומים של היפראקטיביות ואימפלסיביות, שנמשכים לפחות 6 חודשים באופן לא מותאם או לא מתאים לשלב ההתפחותי.

* על פי ה-DSM במבוגרים מספיקים 5 סימפטומים מתוך 9 לכל סעיף.

- אם רק סעיף A1 מתמלא- בעיה בריכוז וחוסר קשב ללא הפרעת היפראקטיביות (30% מהמקרים).

- אם רק סעיף A2 מתמלא- בעית היפראקטיביות בלי בעיות קשב וריכוז (5%).

- אם שני הסעיפים מתמלאים ADHD- בעיה משולבת, המצב השכיח ביותר (65%).

*קריטריון B- חלק גדול מהסימפטומים הופיעו לפני גיל 12.

*קריטריון C- כמה מהסימפטומים מופיעים בלפחות ב-2 סיטואציות שונות (עבודה, חברה- בית ספר, משפחה).

*קריטריון D- יש עדות ברורה לפגיעה משמעותית מבחינה תפקודית (חברתית, אקדמאית, מקצועיות).

*קריטריון E- הסימפטומים אינם חלק מהפרעה אחרות כמו למשל סכיזופרניה או מצב פסיכוטי. ולא מסוברים טוב יותר על ידי           הפרעה פסכיאטרית אחרת כמו הפרעה אפקטיבית, חרדה, דיסאוציטיבית, אישיות.

 

האבחנה:

נעשית בעיקר בגילאי 4-11. אך התסמינים הראשוניים יכולים להופיע כבר בגיל 3.

במסגרת האבחון נעשה שימוש באמצעים רבים: ראיון הילד וההורים, תצפית בילד ובהורים, סקלות התנהגותיות, בדיקה גופנית, בדיקה נוירולוגית ועוד..

אין מבחן אחד שמאשר או שולל בעצמו חד משמעית את ההאבחנה.

בבדיקה נוירולוגית לעיתים מוצאים סימנים "רכים" ולא אבחנתיים כמו הפרעה בראייה, בשיעה או הפרעה מוטורית ללא עדות לגורם אורני. לפעמים יש בעיה בוארדינציה ובהעתקת ציורים. 

זהו אבחון סובייקטיבי, כיון שרוב המידע אינו מתקבל מהילד אלא מסביבתו. ההיבט העיקרי הנבדק הוא היפראקטיביות בולטת לעין.

קיים גם מבחן להערכת קשב- מבחן טובה. הילד עושה מטלה חד גונית ומשעממת לאורך זמן, פעם אחת עושים את המבחן ללא תרופה ופעם אחת עם ומשווים.

 

אבחנה מבדלת (מקרים בהם יש נטיה לאבחנת יתר של ADHD):

- כאשר יש שוני באופי של הילד וההורה. למשל המשפחה של האמא  רגוע והילד קיבל גן אקטיבי יותר מהאבא, אז האם עלולה       להעריך את הילד בטעות כהיפראקטיבי. בבית ספר המורים נוטים ליחס הפרעות התנהגות היפראקטיביות (לא תמיד מוצדקות).

- לעיתים ליקוי למידה ללא הפרעת ריכוז וקשב יכול לגרום לפעילות יתר וחוסר ריכוז שיגרמו להישגים נמוכים בלימודים.

- מצבי משבר שונים, כמו גירושין של ההורים, יכולים לגרום לסימפטומים דמויי ADHD (ההבדל הוא שברגע שיסתיים המשבר         הבעיה נעלמת.

- מגוון רחב של בעיות אורגינליות יכולות לדמות ADHD. לקויי ראיה, שמיעה, אי איזון הורמונלי, מחלת כרוניות ואף התעללות.

 

קליניקה בתינוקות:

- כשהם מאוד לא שקטים- מגיבים לכל גירוי סביבתי, כמו שינוי טמפרטורה, רעש, אור.

- פעילים רוב הזמן.

- בוכים הרבה.

- ממשיכים לזוז גם בשינה.

 

קליניקה בילדים:

- בנוכות אנשים זרים לא מצליחים להירגע.

- עונים מהר לפני סוף השאלה.

- לא מסיימים מבחנים.

- חוסר יציבות רגשית בולטת.

- מצבי רוח משתנים.

- חסרי סבלנות.

- אימפולסיבים בעלי קושי בדחיית סיפוקים.

- נוטים להתעצבן בקלות גם בגירויים קלים יחסית.

- תוקפניים.

 

קליניקה במתבגרים:

- עודף בעיות רגשיות ותדמית עצמית שלילית.

- לרוב יש עוינות כלפי הסביבה.

 

הפרעות נלוות:

תחלואה נלווית שכיחה ביותר בהפרעת קשב ורק במיעוט המקרים לא תמצא בשום תחלואה נלווית:

- לקויות למידה+ בעיות במוטוריקה עדינה. אלו הן ההפרעות השכיחות ביותר שמלוות ADHD.

- הפרעת התנהגות (Conduct), התנהגות אנטי-סוציאלית בילדים, קיימת ב-60% מהילדים עם ADHD, מחציתם יפתחו גם בבגרות     הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית.

* לא יודעים עדיין אם נולדים עם הלקויות האלו או שכבר הודבקה לילד סטיגמה שהוא מפריע, והוא כבר לא יהיה תלמיד טוב וצריך    לעבוד על הדימוי שלו.

- הפרעה אפקטיבית. מופיעה אצל 15-75% מהסובלים מ-ADHD.

- הפרעת חרדה. אצל רבע מהסובלים מ-ADHD.

- תסמונת על שם טורט. הפרעה נוירולוגית המתבטאת בטיקים- תזוזות בלתי רצוניות של השרירים. השמעת קולות בלתי רצוניים,       כולל קללות. כפייתיות. קיימת ב-15% מהסובלים מ-ADHD.

 

אטיולוגיה:

התשובה המדוייקת לא ידועה, אי אפשר להצביע על חומרים ומיקומים ספציפיים במוח.

אך קיימות מספר תאוריות מרכזיות באשר להפרעה:

* תאוריות ביולוגיות:

- הפרעה תפקודית במוח: על פי תאוריה זו, ב-ADHD יש פגיעה תפקודית בעיקר באיזורי המוח הבאים: קליפת המוח                         הפרה-פרונטלית והקליפה הטמפורלית (המקושרות בעיקר עם תוקפנות ואימפולסיביות) וגרעיני בסיס ששם רואים שזרימת הדם     באיזורים אלו מופחתת.

  משערים שהאונה הפרונטלית לא מבצעת את התפקיד הרגיל שלה בדיכוי ההתנהגותי וזה הבסיס להפרעה (כהוכחה, תרופה בשם   רטלין מגבירה את המטבוליזם באונה הפרונטלחית ומביאה לשיפור בריכוז). עם זאת, יש מספר ראיות כנגד התאוריה- ברוב             המקרים לא נצמא נזק מבני במערכת העצבים המרכזית. וברוב פגיעות הראש באיזורים אלו אין ביטוי קליני של הפרעה.

- פגם בויסות בין נוירוטרנסמיטורים במוח: תרופות שמתערבות בריכוזם של דופאמין ונוראפינפרין משמשות לטיפול בחלק מתסמיני   המחלה (משערים שגם סרטונין מעורב).

- מחלות זיהומיות: יש שכיחות גבוהה יותר של ההפרעה בילדים שנולדו בספטמבר. משערים שבמהלך החורך יש חשיפה תוך           רחמית לגורם זיהומי לא ידוע בשליש הראש של ההריון.

* תאוריות פסיכו-סוציאליות:

- חסך רגשי ממושך של הילד- הילד זקוק לחום ואהבה וכשאין הוא מקבל אותם עלולה להתפרץ הפרעה כדרך משיכת תשומת לב.   מתבססת על העובדה שבילדים במוסדות יש שכיחות גבוהה יותר של תסמיני ההפרעה, היכולים להעלם כשמפצים על החסך-       למשל באימוץ.

- התרסה: החברה דורשת נורמות התנהגותיות שאינן מתאימות לאופי של כל אדם ולא כל ילד יכול לעמוד בהם. (כלומר ההפרעה     תלויה בטמפרמנט- האופי המולד של האדם). ההפרעה מופיעה כדרך להתריס כנגד הדרישות.

- דרך התמודדות עם סטרס. אירועים נפשיים שגורמים לסטרס כמו בעיות במשפחה וגורמים אחרים מעוררי חרדה יכולים להוות       בסיס להתפרצות ההפרעה כדרך התמודדות.

* טיפול תרופתי:

- תרופת הבחירה היא רטלין. סוג של אמפיטמין (סוג של סם שמשחק עם רמת הדופאמין במוח- דומה לקוקאין רק שלא ממכר), יש   יותר דופאמין בסינפסות).

  שיטת הטיפול היא הפוכה, קודם נותנים תרופה, רואים אם היא עוזרת ואז מוצאים הסבר.

  התרופה ניתנת בבוקר, משפיעה למשך הזמן שהילד בבית הספר ומביאה לשיפור קוגנטיבי וירידה באימפולסיביות. כתוצאה יש       שיפור ביכולת לימודית והשפעה עקיפה חברתית בגלל שיפור התנהגותי. הגישה היום דוגלת בטיפול מוקדם ככל האפשר. 

  הסיבה לכך היא ההפרעות המשניות להפרעה, שהילד צובר עם השנים כמו בעיות חברתיות ותדמית של ילד מופרע. עם מתן         הטיפול בבעיות הריכוז נפתרות הבעיות והילד לומד טוב יותר.

  כמו כן תרופות נוגדי דכאון יכולות להיות יעילות (צעד קדימה), יעילים אצל הסובלים במקביל מחרדה וגם מדיכאון או אצל ילדים     הסובלים מטיקים. 

* טיפול פסיכו-סוציאלי:

- טיפול פסיכותרפי אישי- נלמדת התאמה התנהגותית למצבים שונים.

- טיפול קבוצתי במספר ילדים- מיועד לשפר יכולות חברתיות ולהגביר את תחושת הערך העצמית.

- טיפול בבעיות הלימדה.

- יעוץ להורים- הסבר על התרופה ועל מהות ההפרעה כדי להכחיד תפיסות מוטעות כמו "הילד משוגע". כאשר הילד מרגיש בטוח     בסביבה שלו, רמת החרדה יורדת.

 

פרוגנוזה:

- ב-60% מהמקרים ההפרעה נמשכת מגיל הילדות לבגרות. חלק מהסובלים ממהפרעה מועדים להפרעת אישיות אנטי-סוציאלית,   התמכרויות והפרעות במצב הרוח.

- בעיות הלמידה נמשכות כל החיים.

- חלק מהאנשים ימשיכו לסבול מצורה חלקית של ההפרעה.

 

 

תסמונת העייפות הכרונית- CFS

 

ידועה גם בשם "מחלת היאפים". בגלל שבעבר נטו להתלונן עליה בעיקר צעירים ממעמד חברתי כלכלי בינוני ומעלה.

מאוד מזכירה את מחלה במונו. יש תסמינים דומים.

 

האטיולוגיה:

נכון להיום האיטיולוגיה לא ידוע. יתכן והמחלה נגרמת על ידי מספר גורמים ביחד או בנפרד.

הוצעו מספר תיאוריות אך אף אחת מהן אינה יכולה להסביר את כל מקרי המחלה.

 

* גורם זיהומי:

- בתחילה, בגלל דמיונה הקליני למחלת הנשיקה חשדו בנגיף ה-EBV.

- מאז בדקו גם נגיפי הרפס אחרים, נגיפי רטרו-וירוס, נגיף האדמת ואפילו את פטריית הקנדידה וחיידק המיקרופלזמה.

- אף אחד מהם איננו הגורם הוודאי.

- כל העדויות מצביעות על כך שהמחלה איננה מדבקת.

 

* אי תפקוד חיסוני:

- כנראה שיש קשר בין המחלה ליצור מופחת של ציטוקינים.

 

* אי איזון הורמונלי:

- לרוב החולים יש רמות קורטיזול בגבול התחתון של הנורמה.

 

* הפרעות במערכת העצבים האוטונומית, בייחוד בבקרה על לחץ דם ודופק:

- חולים רבים סובלים מירידת לחץ דם וסחרחורת כשהם עומדים זמן רב או עושים מקלחת חמה.

 

* חסר תזונתי:

- לא נמצא מרכיב מסוים שחסר אצל החולים, אך דיאטה מאוזנת משפרת את תסמיני המחלה.

 

אפידמיולוגיה:

- על פי מחקרים שנעשו בארה"ב, שכיחות המחלה היא 1 לכל 1000 איש.

- נוטה לפגוע פי 2-4 בנשים מאשר בגברים.

- מופיעה בכל הגזעים ובכל המעמדות.

- ניתן לחלות בכל גיל החל מגיל 12 אך הגיל הממוצע לאבחון הוא 30.

- אין גורמי סיכון ידועים.

 

 

קליניקה ואבחנה:

האבחנה של המחלה היא על פי הקליניקה ונדרשים 2 קריטריונים:

1. עייפות חמורה ומגבילה תפקודית במשך חצי שנה לפחות, ללא הסבר רפואי אחר.

2. יחד איתה, 4 או יותר מהתסמינים הבאים:

- פגיעה ניכרת בזיכרון לטווח קצר או בריכוז. 

- כאבי גרון.

- רגישות בקשרי לימפה.

- כאבי שרירים.

- כאבים במפרקים רבים ללא נפיחות או אודם.

- כאב ראש מסוג, חומרה או תבנית שלא היו קיימים אודם.

- שינה בלתי מרעננת.

- הרגשה רעה לאחר מאמץ שנמשכת יותר מיממה.

 

האבחנה היא קלינית ולכן המרכיבים החשובים ביותר שלה הם האנמנזה ומבחן סטטוס מנטלי.

בכל מקרה, יבוצעו בדיקות רבות אחרות כדי לשלול גורמים אחרים לעייפות כרונית (למשל: אנמיה, תת פעילות של בלוטת התריס, מחלת הנשיקה, חסרים באלקטרוליטים וכ'..)

 

טיפול:

- אין טיפול שיכול לרפא את המחלה, רק טיפולים פליאטיביים (הקלת הסימפטומים).

- כוללים פעילות גופנית ותרופות מקלות תסמינים (כמו משרי שינה, נוגדי דיכאון וחרדה, משככי כאבים ועוד).

- רבים מהחולים פונים לשירותי הרפואה המשלימה.

 

פרוגנוזה:

- המהלך הקליני בין החולים שונה, ולא ברור מהם אחוזי ההחלמה.

- החלמה ספונטנית היא נדירה.

- חלק מהחולים חוזרים לתפקוד אך עדיין סובלים מתסמינים, חלק מחלימים לגמרי וחלק מידרדרים.

- על פי מחקר שבוצע בארהב: 63% מהחולים דיווחו על שיפור במצבם בתוך 4 שנים מהתפרצות המחלה.

 

סימנים לפרוגנוזה טובה:

- אלו שלא סבלו מתחלואה פסיכיאטרית.

- אלו ששמרו על קשרים חברתיים.

- אלו שהמשיכו לעבוד (אפילו אם צימצמו את היקף עבודתם).

 

 

נדודי שינה- Insomnia

 

אחת המחלות הנפוצות ביותר, כמעט כל אחד חווה.

נדודי שינה מוגדרים כתלונה על שינה לא מספקת.

מה שקובע אם זו הפרעת שינה, זה אם המטופל מתלונן שזה מפריע לו בתחומי החיים.

 

סוגי הפרעות:

- קשיי הירדמות- הפרעה לתחילת השינה.

- יקיצות מרובות או יקיצה אחרי שינה קצרה ואי יכולת להרדם שוב- הפרעה למהלך השינה.

- יקיצה מוקדמת- הפרעה לסוף השינה.

- שינה לא יעילה- החולה ישן מספר מתאים של שעות אך עדיין עייף מאוד כיאלו לא ישן כלל.

- נדודי שינה חולפים- נדודי שינה הנמשכים עד מספר לילות, נגרמים בדרך כלל עקב סטרס או שינוי סביבתי בתנאי השינה.

- נדודי שינה לטווח קצר- נמשכים ממספר ימים עד שלושה שבועות. בדרך כלל עקב סטרס יותר משמעותי כמו החלמה מניתוח או     מחלה אקוטית.

- נדודי שינה כרוניים- נמשכים חודשים עד שנים. מהווים בעיה אמיתית עקב תפקוד לקוי במשך היום וסיכון גבוה יותר לתאונות.         התחלואה הנלווית היא גבוהה וכוללת דיכאון מג'ורי והפרעות אחרות.

 

אטיולוגיות לנדודי שינה כרונים:

* גורם חיצוני:

שינויים בסביבת השינה- למשל מעבר לדירה חדשה, הוספת מכשיר מגרה מנטלית לחדר שינה.

אירוע משמעותי שהתרחש בחיים- נישואין, מוות של אדם קרוב, עבודה חדשה וכ'.

הגיינה לא טובה של שינה- סביבה או הרגלים שאינם מעודדים שינה כמו אור בחדר, סביבה רועשת, בן זוג שזז או נוחר, פעיןלות גופנית מאומצת לפני השינה, מקלחות חמות, ארוחות גדולות ועוד.

במקרים אלו יש לשפר את סביבת השינה ככל הניתן ולהקפיד על מועדים קבועים של שינה וקימה.

ההחלמה היא מהירה- בדרך כלל תוך מספר שבועות.

ההחלטיפול כולל בעיקר תרופות היפנוטיות (משרות שינה) והורדת ההשפעה של הגורם החיצוני.

 

* גורם פסיכו- פיזיולוגי:

החולה מאמין שהוא איננו מסוגל לישון כראוי ועצם ההתעסקות שלו בנסיונות לישון גורם לנדודי השינה.

לרוב, נדודי השינה מתחילים עקב סטרס אך הם ממשיכים לכיוון הכרוני בגלל שהחולה "מחליט" שיש לו הפרעה בשינה.

בדרך כלל חולים אלה נרדמים רק כשהם אינם מתאמצים לעשות זאת (מחוץ לבית, או בזמן פעילות אחרת כמו צפייה בטלויזיה).

הטיפול הוא לרוב פסיכולוגי ולא תרופתי.

 

* תרופות סמים ואלכוהול:

חומרים רבים עלולים לגרום לנדודי שינה (השכיחים הם קפאין, אלכוהול וניקוטין).

תרופות מהוות גורם שכיח למדי להפרעות שינה- בעיקר נוגדי דיכאון, סטרואידים ותרופות המעודדות את מערכת העצבים הסימפטטית.

הטיפול הטוב ביותר במקרים אלו הוא להימנע מהחומר הגורם.

אלכוהול כביכול מרדים אבל הוא עובר בזמן השינה ואז השינה לא מספיק טובה.

 

* גובה:

נדודי שינה מאפיינים אנשים שמגיעים לאיזור גבוה בו החמצן דליל ואיכות השינה נפגעת בשל מאמצי נשימה.

לעיתים יימשכו כל עוד האדם באיזור הגבוה והוא לא יתרגל.

 

* תסמונת הרגל העצבנית:

הפרעה נוירולוגית הגורמת לתחושה של "משהו זוחל" בעיקר בשוק הרגל או בכף הרגל ולעיתים גם ביד.

תחושה זאת גורמת לדחף בלתי נשלט להרעיד את הגפה.

אצל רוב החולים התופעה מחמירה בערב ואף מפריעה להירדם (גורמים אחרים שמחמירים את התופעה הם חוסר שינה, קפאין והריון).

רוב החולים אף יסבלו מתנועות גפה בלתי רצוניות תוך כדי שינה.

השכיחות באוכלוסייה היא 5%, השיא הוא בגיל המעבר.

הטיפול הוא תרופתי בעיקרו.

 

* הפרעה תנועתית של הגפה:

נמצאת אצל 17% מהסובלים מנדודי שינה (לא ברור אם הפרעה זאת גורמת לנדודי שינה או מתלווה אליה).

התנועה הקלאסית היא פשיטה של הבוהן, כף הרגל, הברך והאגן כל 20 עד 40 שניות.

התופעה איננה מובנת לגמרי, וידוע שהיא מתרחשת גם אצל אנשים ללא הפרעות שינה, בייחוד בגיל מבוגר.

ל-44% אחוז מלאנשים מעל גיל 65 ללא הפרעות שינה יש כ-5 קפיצות כאלו בשעה.

כאשר ההפרעה חמורה ומפריעה לשינה ניתן לטפל בה תרופתית.

 

* הפרעות במערכת העצבים:

80% מהסובלים מהפרעות פסיכיאטריות מתלוננים על הפרעת שינה כלשהי. 

ההפרעות הפסיכיאטריות בהן יש הכי הרבה נדודי שינה הן דיכאון, מאניה, הפרעות חרדה ואלכוהוליזם.

מגוון של מחלות נוירולוגיות גורמות לנדודי שינה: במנגנונים עקיפים- למשל כאב עקב לחץ על עצב, מנגנונים ישירים- עקב פגיעה במרכזים האחראים על השינה במערכת העצבים המרכזית.

המחלות הנוירולוגיות בהן יש שכיחות גבוהה של נדודי שינה הן שיטיון, כפיון, מחלת פרקינסון וכאבי ראש.

 

* נדודי קטלניים משפחתיים:

קשר גנטי ואחוזים שאם בן משפחה סובל מנדודי שינה שינה יסבול גם קרוב אחר.

 

* מצב רפואי:

מצבים רפואיים רבים יכולים לגרום לנדודי שינה, בעיקר עקב כאבים כרוניים המקשים על ההירדמות, אך גם עקב שימוש בתרופות לטיפול במצב הרפואי.

פעמים רבות, נדודי השינה הם תסמין מקדים למחלה בלתי מאובחנת ולכן יש לקחתם בכובד ראש

המצבים הרפואיים בהם נדודי שינה שכיחים הם אסטמה, מחלת לב איסכמית, מחלה חסימתית כרונית של הריאה, יתר פעילות של בלוטת התריס, הפסקת מחזור, החזר קיבתי ושטי ואי ספיקת כבד או כליה.