לחיות בעולם- פילוסופיה סינית

 

שושלת השאנג- 1550- 1050 לפנה"ס- השושלת הראשונה שאנחנו יודעים עליה.

עצמות הניחוש- עצמות של דרקון המרפאות מגפה (בסוף גילו שאלו עצמות שכמות של פרות)- כותבים שאלה על העצם, מקרבים לאש ומהסדקים שנוצרו "הכהן" מפרש אותם לתשובה. "הדוד דינג כועס"- דוד דינג שכבר לא בין החיים וכאן נכנס פולחן האבות.

פולחן האבות- כשאדם מת הנשמה שלו מגיעה לעולם האבות, לנשמה יש רצונות וצרכים בעולם הזה והם ניזונים מהעולם של החיים. אם מלך יוצא למלחמה לא מוצדקת, זה יכול להכעיס את הסבא שלו שכבר לא חי ואז צריך לפייס אותו, עושים טקס גדול, הקרבת קורבנות וכ', עד שיהיה סימן על העצם.

 

ההיררכיה בסין\ פירמידת השלטון

 

 

          ישות אל

            רוחות

מלך              הקבלה

אצולה           בעולם

איכרים          הרוחות

 

 

* כל שושלת נעלמת בזמן מסויים, ולא מחזיקה לנצח. הגיע שבט חדש שרצהלקחת את השלטון, ושושלת הג'ו חיסלה בהוצאות    

   להורג את כל שושלת השאנג. 

 

שושלת הג'ו-

 

הדוכס מג'ו (אחת מהדמויות המפתיעות בסין ועליו יש קונצנזוס גדול).

מנדט השמיים- בעולם יש דבר כזה שנקרא "שמיים" ויש להם רצון, הרצון הוא לא עשה או אל תעשה- אלא שרצון השמיים הוא שהשליט יהיה טוב לעם וכשהשליט טוב יש לו מנדט מהשמיים לשלוט. שושלת הג'ו הפיצה את זה ששושלת השאנג לא היו מוסריים- יצאו למלחמות, הוציאו להורג ושושלת הג'ו לקחו להם את המנדט. עפ"י אסונות טבע (לדוג' צונאמי) השמיים לא מרוצים מהשליט הנוכחי ואפשר לקחת לו את השלטון.

פולחן אבות- נושא פולחן האבות חשוב גם לשושלת הזו, כשאדם מת הנשמה הולכת לעולם שבו נמצאים כל הנשמות שנפטרו מעולם החיים וצריך לדאוג להם דרך העולם הזה. זהו נושא שמקבל דגש רב בשושלת הזו.

ריטואלים- טקס דתי (קריאת הגדה, מגילה, כפרות, תשליך...), מנהגים שיש להם צורה והבנה. ורובם הם ריטואלים שלטוניים- הכרזת השלטון- על שנה חדשה, יבול טוב וכ'.

 

תקופת האביב והסתיו-

 

כשהשלטון קצת חלש ויכול להיות שיוחלף הייתה תת תקופה- המדינות הלוחמות (בשושלת הגו'), בגלל שכל יום הייתה מלחמה וקרובות על שטחים הגבול היה יכול להשתנות מדי יום, אדם יכל ללכת לישון במדינת QIN ולהתעורר במדינת CHU והמפה של סין הייתה משתנה בכל רגע.

שושלת הג'ו נחלשה ולא יכלה לשלוט על כל השטח העצום של סין כיום והשטח התפרק למדינות, בכל מדינה קם שליט שרצה לשלוט על כל סין ולכן היו מלחמות כל הזמן. רובה הקשת היה ההמצאה הצבאית שניצחה את כל המלחמות ולכן QIN  השתלטה ורצו למצוא פיתרון לכל הצער שהיה מהמוות של כל כך הרבה אנשים שמתו מהמלחמות. והם הקדישו מחשבה איך להיות אדם מוסרי לפני הכל, מהן החובות המסוריות של כל אדם בעולם.

באותה תקופה היה פלרוליזם חסר תקדים ואנשים יכלו להגיד מה שהם רצו.

 

קונפוציאניזם (רו ג'יה) – אסכולת המלומדים

 

קונפוציוס- קונג צ'ה 479-551 לפנה"ס (בתחילת תקופת המדינות הלוחמות). "הפילוסוף". מיהו?

עבר בין מדינות וחיפש מדינה שתתן לו אישור להנהיג ולהיות ראש ממשלה שבה הוא ינהיג מה שהוא מאמין בו. הוא אמר שהוא לא מחדש כלום, כל מה שהוא אומר ולמד את כל "התורה" שלו מהדוכס מג'ו- פילוסופיית החיים. לאחר שהוא מת, תלמידיו ליקטו את כל הכתבים שלו וחיברו את "מאמרות"- מחולק לפרקים ולפסוקים. מדבר על ריטואלים ופרשנות חדשה למה מה זה טקסים ומה זה מנהגים.

הוא מדבר על 2 סוגי אנשים: איש המעלה והאיש הקטן. הוא מדבר על אנושיות (איך להיות אדם), הוא דיבר על חשיבות הדעת, כיבוד האבות (ערך בסיסי בתרבות הסינית- המשפחה הגרעינית), על החשיבה הקורלטיבית- איך שאני מתנהג, איך שהמשפחה מתנהגת איך העם מתנהג.

ובשורה התחתונה- כיצד לנהל את המדינה.

אמר החכם: "אדם אשר אין בו מידת הטוב- מה לו ולמנהגים? אדם אשר אין בו מידת הטוב- מה לו ולמוזיקה?"

שליט עושה מנהג לכבוד השנה החדשה ואחרי זה מוציא אומה שלמה להורג, עבריין ששם כיפה לפני משפט. הוא אומר שזה לא אמיתי, מזוייף, צביעות.

למוזיקה יש כוח גדול (בקונצרט, בהופעה)- אחד הכלים להתעלות רוחנית.

מידת הטוב- מה שנחשב לאנושיות. עפ"י הסימניה הסינית זה 2 בני אדם שהם ביחד. אדם לא יכול להיות אדם אם הוא לבד- אגואיסט. והאנושות זוהי האינטראקציה בין 2 אנשים ועל זה מבוססת הסימניה.

 

לקונפוציוס היו 2 תלמידים. מנציוס ושון דזה, כשהם מדברים על יצר האדם. האדם שאני- משפיע על הסביבה והמדינה.

מנציוס- "יצר האדם טוב מנעוריו". לכל אדם יש נטייה לסלוד מסבל הזולת. שלטון שבו השליט סובל לראות את העם שלו סובל- הוא שליט שיחזיק את כל העולם ויהיה לעם טוב איתו. ומי שאין בו נטיית לב של וחמלה איננו אדם.

הכאב בלב שיש לי על אחרים נותן לי את היכולת לפתח מוסר, בושה וסליחה= צדק, ויתור ומתן כבוד. נטיית לב- תבונה.

שון דזה- "יצר האדם רע מנעוריו". טבע האדם הוא רע, והטוב הינו תוצר של פעולות מודעות.

אדם נולד עם רגשות קנאה, שנאה, רדיפת תועלת ותשוקת רדיפת צלילים. הוא מדבר על התמכרות- שהיא אסון. ההתמכרות לתשוקות ורדיפה אובססיבית אחר דברים. ומה שליט צריך לעשות עם כזה? האדם נולד עם תשוקות.

 

חמשת היחסים: קיסר לבין  נתין,  אב  לבין בן, בעל  לבין  אישה,  אח בכור לבין אח צעיר, ידיד  לבין  ידיד. בין כולם יש מערכת יחסים של מחוייבות הדדית.

הבן מחוייב לבן אך גם האב לבן. השליט מחוייב לעם ולשרים שלו כמו שהם מחוייבים לו. מי שמבצע את כל זה נקרא איש המעלה- האיש החכם ומגיע לו להיות חלק מהשלטון.

 

מעמד האישה: אם נולד בן, הוא לוקח אישה והיא עוזרת לסעוד את ההורים שלו, וגם יש "יורש". לכן אם נולדת אישה, אז זה נחשב לפחות טוב כי היא תעזוב בסוף את הבית ולא יהיה מי שירש ומי שיטפל בהוריה (אם אין בנים נוספים). "לגדל בת זה כמו לשפוך דלי מלא מים על דלת סגורה".

 

מכל זה מתורגם "איש המעלה"- האיש החגם, היודע להבין את כאבו של אדם, הוא גם יודע מתמטיקה, יודע להלחם בחץ וקשת או לרכב על סוס.

קונפוציוס לא היה אדם כל כך מעורך ואהוב- במהפכת התרבות ניסו להעלים ולהפטר מכל ההיסטוריה- מאו טסה טונג.

 

מאו טסה טונג הופך לנשיא הראשון של המפלגה הקומנסטית- רוצים להביא את סין למה ה20, בשיטת המלשינון.

 

 

דאואיזם-

 

דאואיזם היא תמונת המראה לקונפוציניזם, אלו 2 השקפות שמשלימות אחת את השנייה (כמו יין ויאנג) מסין המוקדמת.

בקונפוציניזם הדגש הוא על האדם- "אדם מרחיב את הדרך אבל אין הדרך מרחיבה את האדם". האדם הוא במרכז (איש המעלה).

בדאואיזם- דאו (הדרך, המילה המרכזית), האדם זז מעט הצידה. הסינים המציאו את אבק השריפה אך הגיעו אליה בטעות. הם ניסו לחיות חיי אלמוות. לא המחשבה שהגוף ישאר צעיר (במיתולוגיה זה מי נעורים, שיקויים. ביהדות זה עץ החיים...) המושג שאם תאכל משהו\ תשתה משהו תחייה לנצח והכוונה לכך שהבשר שאנו מורכבים ממנו לא יהיה רגיש לחיים. הסינים חשבו שזה יקרה להם אם הם ישתו כספית. כדי להגיע לתרכובות הכימיות האלו הם התיכו חומרים בכבשנים עצומים ופעם מישהו ערבב כמה חומרים והמעבדה התפוצצה וכך נוצר חומר הנפץ.

לקיסר הראשון של סין שכבש 7 מדינות הייתה אובססיה לגבי חיי האלמוות, ואחד מנתיניו עבד עליו לגבי מפהשבא נמצאים אנשים שחיים חיי אלמוות ושבשביל להגיע אליהם וישגלו לו את הסוד הוא צריך ספינות עם הרבה זהב ועושר רב והוא ברח לאותו קיסר והם נעצרו ביפן.

אליס בארץ הפלאות גם ניסתה למצוא את "הדרך", בשיחה עם החתול- "באיזו דרך ללכת?" והחתול משיב לה, "לא משנה באיזו דרך תלכי, אם תתמידי תגיעי לאנשהו בסוף".

הדאואיסטים חיו בכאוס מסויים ורצו לקחת צעד אחורה ולהגיע לעולם רגוע יותר- להתחבר לטבע.

 

ג'ואנג דזה- (מת בערך ב280 לפנה"ס)

"הנה אשמיע לך מילים מטורפות, אתה הקשב להם הקשבה מטורפת" (לחשוב טיפה מטורף, לצאת מהנורמה המקובלת).

ג'ואו, היה פקיד ללא משרה, כתב את ספר "קולות האדמה", 7 הפרקים הראשונים נקראים "הפרקים הפנימיים". הוא כותב על הכל בספרו- כל היצורים החיים והדמיוניים שיש (דרקונים מעופפים, דגים מדברים, פיות וכ'). פרדוקוס- לחשוב מעבר למחשבה הרגילה.

 

לג'ואנג דזה הפריע שבני אדם הם כמו "יו-יו" של תחושות, של מצבי רוח. האדם הוא פסיבי והוא מורכב מבחוץ. אם מישהו אמר מילה טובה- האדם מרגיש טוב, אם מישהו זרק מילה רעה- האדם מדוכדך.

"ביטול המילים"- ג'ואנג אומר שהשימוש שאנו עושים בשפה היא בעייתית. המילים מגבילות. מילה- היא דבר שיכולה לחתוך כמו סכין. כשרוצים לתאר שולחן- חותכים משמעות וחותכים דברים אחרים.

ברגע שתפסת את המשמעות תשתחרר מהמילים (נראה הרבה בזוגיות).

ככל שבן אדם מבין אל המילה יותר מהר, השיחה איתו תהיה אחרת- יותר עמוקה מאדם שנצמד למילים.

 

"היחסיות הבלתי נסבלת של היקום"- הכל יחסי, מאיפה לתפוס את מה שאני רואה, המקום של האני מול האני העתידי שלי. "האני ביחס לאחר". המקום לאגו, "כל אחד צריך לנצל את הפוטנציאל שלו בלי לתלות עם מה שקורה עם אחרים."

 

אז טבע האדם, טוב או רע? את ג'ואנג דזה זה לא חשוב. התקיים דיון בין ג'ואנג לבין השודד ג'ו- שאמר לו חייה ותן לחיות. שניסה לגרש אותו, בעודו נוגס בכבד של בן אדם. "סה"כ יש לי 4 ימים לשמוח בחודש" אז אני לא חושב על זה.

 

בריאת העולם לפי ג'ואנג דזה הוא שלכל בני האדם יש 7 חורים, אך באחד אין. אם תנסה לנקב בו חור- הוא ימות. זהו הסדר שמנסים לעשות- המוות. כל העולם זה הקבורה שלו.

הוא ביקש לא להקבר מתחת לאדמה כי הוא אמר שזה לא הוגן שהג'וקים יאכלו אותו והעופות לא.

 

לאו דזה- (המאה הרביעית לפנה"ס)

"הכיוון ההפוך זוהי תנועת הדרך"

יליד המדינה צ'ו.

נולד עם שערות לבנות ומכאן שמו "החכם הזקן" (אגדה)

עפ"י המסורת הסינית הספר נכתב במאה השישית לפנה"ס (והוא נולד בכלל במאה הרביעית לפנה"ס, 200 שנה אחרי)

הספר שלו מחלק לשני חלקים: הדרך dao, והסגולה de.

 

הדרך Dao-

בכיוון ההפוך- זוהי תנועת הדרך.

חולשה- זה כוחו. חולשה זה לא חסרון אלא יתרון.

ריבוא הדברים בעולם נולדים מן היש.

היש נולד מן האין.

מזה הכיוון ההפוך? לפי קונפוציוס הדרך היא להיות איש המעלה. לאו טסה אומר: "העוסק בלימודים- מוסיף מדי יום, העוסק בדרך גורע מדי יום. גורע וגורע על מנת להגיע לאין עשייה. ובאין עשייה אין דבר שאינו נעשה. בעולם זוכים תמיד באין מעשה, ואילו בעלי המעשה, אין בהם די לזכות בעולם".

האדם נולד כמו בול עץ. ההורים, המשפחה, החברים מעצבים ומשפיעים על האדם. ולכן אדם מלא במילים של אחרים ומאבד מהאוטנטיות שלו.

 

קוסמולוגיה-

בדרך מוליד את האחד. האחד את השתיים. השתיים את השלושה. והשלושה את ריבוא הדברים: ריבוא הדברים נושא על גבם את היין וחובקים בזרועתיהם את היאנג ומערבלים את הצ'י ליצור הרמוניה.

הדרך זה ה"אין" שממנו נותר היש.

 

לאו דזה רצה מדינה פשוטה, ונותן חזון למדינה מעשית.

אך הוא יותר פרקטי בשביל מדינה קטנה, שבט (עד 70 תושבים).

 

בודהיזים-

בודהיזים היא סוג של פילוסופיה שמדברת על אהבה ומקדמת שלום בעולם. קידום ערכים טובים בעולם.

הבודהיזים מדבר על זה שהעולם הוא סבל- יש בעולם המון סבל והם רוצים לחיות טוב יותר.

אסין ווירת'ו- בודהיסט שהיה נגד המוסלמים והשוו אותו לניאו-נאצי ורצו להוריד אותו כי לא יכול להיות שנזיר יעסוק בפעיליות טרור.

 

איך הכל התחיל?

שאקימוני בודהא (החכם משבט השאקייה), המאה החמישית לפנה"ס. הנצרות השפיעה מאוד על האומנות והפיסול ההודי.

שמו האמיתי של הבודהא המקורי הוא סידהרתה גאוטמה.

הנבואה היא, כשאימו הייתה בהריון הגיע נביא שאמר להם שעומד להיוולד להם בן שיהיה או מלך, שיהיה הכי חזק שנולד בהודו ואיסוף את כל הממלכה ויביא עושר גדול, או שיהיה המנהיג הרוחני הכי גדול שהיה. האבא רצה שהבן שלו יהיה מלך ולכן סגר אותו בארמון עם מסיבות ונשים וניסה לפנק אותו בהרבה חומריות כדי שיהיה רוחני. הוא חי בארמון עד גיל 29 ובתוך כל הסרט הטוב הוא הרגיש שחסר לו משהו. הוא שהוא רוצה לדעת מה קורה מחוץ לשער הארמון. הוא יוצא מהממלכה בהסתר ל4 מסעות. הוא פוגש באדם זקן (כשלפני כן הוא לא ראה זקנה מעולם) והוא חווה סוג של הלם וחוזר לארמון. הוא שואל את עצמו שאלות כמו "מה קרה לאדם הזה? אדם נחלש?". יום למחרת הוא רואה אדם חולה. אדם שלא ראה חולי מיומיו וחוזר לארמון. למחרת הוא נחשף למוות ולאדם ששורפים אותו. דברים אלו מאשרים לו את מה שהוא חש והוא מבין שהוא חי בתור שקר. איך הוא אמור להמשיך לחיות כשהוא מבין שהכל שקר, שאנשים כן מזדקנים, חולים ומתים.

לא רצה להיות בת יענה ולטמון את ראשו בחול ולא להתייחס לתופעות אלו. לאדם רגיל זה מחוץ לתודעה. הוא הבין שהוא לא יכול להמשיך לחיות ככה בארמון.

הוא יוצא למסע נוסף, בו הוא רואה אדם יושב מתחת לעץ עם גלימות והוא שליו. במדיטציה. הוא מבין שאולי עוד אין לו תשובות אבלהישיבה מתחת לעץ יכולה להביא לתחושות טובות בעולם.

הבודהא יוצא החוצה ואחרי 29 שנה שאכל את מיטב מאכלי הודו בארמון הוא הופך לעור ועצמות. ולקח את הצד השני הקיצוני עד כדי כך שהוא חי מגרגיר אורז ביום.

הגוף הוא מקור הצרות, הגוף הוא שקר. מחלה ומוות- אלו דברים שקוראים בגוף וזה לא נותן לMIND להשתחרר ולסגף את הגוף והעולם והוא הגיע לסף מוות.

הגיע אליו בחורה (סוג'הטה- ממשפחת הכהנים) עם קערת אורז באמצע הדרך. הבודהא החליט שהוא אוכל את קערת האורז- ומיד הוא נודה מחברת כל הנזירים ביער (בקבוצות כאלו אין הרבה פלורליזים).

 

הבודהא החליט שאורח החיים לא מתאים לו יותר והוא מגיע להארה ומדבר עם אותם נזירים שהתנכרו לו ביער- ואותם נזירים הופכים לתלמידים הראשונים שלו והוא אומר להם: "כך שמעתי, יש עולם אחר, הנאות החושים אוכל, מיניות (כמו בארמון) שהן נחותות, נמוכות, ויש חיים של סיגופים שהם מכאיבים, לא נאצלים וחסרי תכלית. אבל אפשר להשיג ידיעה המובילה לשלווה ולנירוונה- כשאתה הולך בין ההנאות לסיגופים.

לאחר קערת האורז עם הבחורה, הוא יוצא למסע והוא מגיע לעץ. חובט עם היד על האדמה ואמר: "אני לא קם מכאן עד שאני לא מבין מה אלו החיים האלה. " אבל הבנה מוחלטת. הוא מתיישב והלילה יורד, ומתחילות סביבו להסתובב נשים- השטן שולח לו נשים יפות, לפתות אותו, כדי שלא יבין את המציאות הזו, אבל בארמון גם אבא שלו עשה את זה. וכל היופי והנשים הללו זו הצגה אחת גדולה. לאחר מכן השטן שולח לו מפלצות ואנשים עם גרזנים שיאיימו עליו וגם זה לא מפריע לו, הוא מבין שהכל אשלייה וכשעולה השמש הוא מבין את המציאות כפי שהיא- "מבין המציאות".

הוא חוזר לחבריו בעצם ומעביר להם את דרשת "גלגל הדהרמא" גלגל שמשתנה כל הזמן, מקביל להלכה היהודית- הדרך שבה הולכים- דומה לדאו הסיני ולתורה היהודית. הוא מסביר שהוא חווה "התעוררות", הוא מבין שיש דברים שהולכים להשתנות. הוא מדבר כמו רופא "יש לנו בעיה כבני אדם, ישבתי ומצאתי, הבעיה היא שהחיים מאופיינים בדווקא. הסבל והסיבה היא השתוקקות- מה שאני אוהב אני רוצה שישאר ומה שאני לא אני רוצה להוציא, ויש פתרון- אפשר להגיע לנירוונה" מה שקורה כשהנר נכבה.

דרך כפולת השמונה- איזה תירגולים ומה לעשות כדי להגיע לנירוונה. לבודהא נפקחו העיניים והוא התעורר.

 

הוא אומר שתמיד יהיו בעיות, קשיים, מוות- סבל. צריך להפריד בין כאב לסבל- אם אדם ישבור את הרגל, יכול להיות שיכאב לו, אבל הוא צריך להיזהר שהכאב לא יהפוך לסבל. זה מה שקורה בראש. כאב אי אפשר לקחת, אבל סבל זה הפטפוט בראש- רכבת אין סופית של מחשבות.

ולסבל יש מקור- השתוקקות. החיפוש אחר הנאות שפעם פה פעם שם. להנאת החושים- אבל תמיד צריך לחיות "שמח- סובל". יש "בהיקו"- האמת, לפי דרך כפולת השמונה, השקפה נכונה, מחשבה נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון וקשב נכון- התמודדות עם מצבי רוח משתנים מקצה לקצה בחיים כבני אדם ולהגיע לנירוונה. כיבוי הנר- כיבוי ההשתוקקות. "לימד על הסבל ועל קץ הסבל". רוצה לבטל את הסבל ולא לגעת בכאב- סבל זה אם האדם יתעלל בעצמו.

"הארה- כשאין לאדם כלים לגרום לעצמו סבל".

 

מדיטציה- אומנות ההקשבה, התבוננות פנימה, למצוא מרחב שקט. לראות מה קורה פנימה.

עושים מדיטציה לכיבוי ההשתוקקות. הנזיר מתבונן בגוף כגוף, בתודעה כתודעה, בנשימה כנשימה, בכאב ככאב. מסתכלים על הכאב ותחומים אותו, בתוך גבול מוגדר- איזור שכואב בו. הכאב שונה ממקום למקום. דוקר, מכווץ וכ'...

כל מקום הוא כמו אוסף אטומים או תחושות. ניתן לראות כל דבר בנפרד וזה לא כאב אלא תחושה.

 

מושגי יסוד בסיסיים-

התהוות מותנית- תיאוריה לאיך העולם עובד. האחד הוא הגורם לשני, והשני הוא הגורם לראשון.

רצון חופשי- האם יש דבר כזה? האם לאדם כיחידה אנטומית יש את הבחירה לרצון חופשי? יש האומרים שבני אדם מתמכרים לרחמים עצמיים. אם נשחרר את הרחמים האלה נפריד בין כאב לסבל.

הבודהא אומר שהבחירה החופשית היא קשקוש- אדם יכול להגיד שיש לו רצון לקום מאושר אבל זה לא קורה. איפה הרצון?

קארמה- "חוק הקארמה" אם תשתלו זרעי תפוזים יצמח עץ תפוזים, אם תפוחים אז עץ תפוחים. הבודהא גוזר את זה על המעשים. אם תעשה מעשה טוב, תקבל תגמול טוב. אם תעשה משהו רע, תענש.

"הכל מתאזן" ועל פי הכוונה. לדרוס את היטלר כדי למנוע את השואה יחשב כטוב- כי המטרה היא טובה.

תרומה בשביל להרשים- בא ממקום לא נכון ולכן זה פחות יחשב. המשפט שהדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות לא נחשבת כאן.

סמסארה- מעגל של חיים ומוות. מה שאדם עשה רע הוא יקבל עליו עונש בעולם הבא.

לידה מחדש\ גילגול נשמות- אם אדם היה רוצח אכזרי הוא יוולד כנמלה. אם אדם הוא המעלה הכי גדולה זוהי זכות להיוולד כאדם מאשר חיה.

"אני"- יש אני?, אין אני? בודהא נגד העולם. אומר שאין אני כישות. אדם שמזדקן ומאבד מהחיות, האם הוא אותו אדם? האדם הוא כמו נהר, משתנה כל הזמן. הנהר לא עובר פעמיים באותו מקום.

שיטת הקאסטות והחידוש הבודהיסטי- שיחרור לכל מי שרוצה בכך, כולל נשים.

מותו של הבודהא הגיע מקילקול קיבה, דיזינטריה. שילשל את עצמו למוות. כמה שהוא דיבר על המוות והוא מת בסבל נוראי. המנהיג של הדת מת מדיזינטריה.

אחרי שוא מת מהעולם, אספו הרבה כתבים ואמרות חוכמה שלו.

בשלב מסויים הבודהיזים נעלם מהודו ועבר להרבה מקומות ואזורים מסביב.

 

הבודהיזים לסין-

הבודהאיזים הגיע לסין באמצעות סוחרים. אנשים אימצו את זה כדת כי זה היה נוח. גם הטיבטים, שהיו לוחמים אימצו אותה.

לידה מחדש VS אלמוות ועולם האבות

אחריות למשפחה ולמדינה (קונפוציוס) VS פרישות ונזירות

קארמה VS פולחן אבות (לשרוף כסף- קורבנות)

אגדת הנזירים התחילה שהגיעו נזירים מעופפים מהודו לסין וסיפרו מעשיות ומכאן הגיע הזן בודהיזים של הבודי דהרמא- אבי הזן.

זן (צ'אן) בסינית- לשבת. דרשת הפרח היא שהבודהא ישב ופתח את היד ובה פרח, כולם חיכו לראות מה הוא יגיד עד שישב שם תלמיד שחייך והוא אמר לו: "אתה הבנת", "הגעת להארה". הוא רצה להראות את הפרח, כמה הוא ועליו יפים, הסתכלות על המציאות. פחות מילים- הבנה של כל בן אדם לעצמו. אל תהיה חקיין כמו אחרים. התשובה היא לא מהסברים שכלתניים. תשובה כמו "אין לי מילים" היא לא לגיטימית. יש אפשרות לתשובה ללא טקסט.

המטרה להגיע לנירוונה- כיבוי ההשתוקקות אך זה לא נכון לגבי הזן. שם ישנה התנהגות מטורפת של המורה (שבירת תבניות הMIND), שאלות כמו מה הקול של מחיאת כף אחת?, או האם עץ שנופל באמצע יער בודד האם נשמע רעש?

נזיר יורק לפני בודהא ומעיר לו שבכל מקום יש בודהא.

רשימת קואנים- שאלות המנפצות את המחשבה הטרויאלית- משחק בתודעה, שבירת פסיכולוגיה- הראה לי את פניך בטרם נולדו אביך ואמך. האם לכלב יש טבע של בודהא, קול מחיאת כף אחת. המטרה לשבור את הדפוסים השטתיים.

בודהיזים כיום משפיעה מאוד, על האומנות, על הרפואה, על השלטון וכ'...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ריקוד היין והיאנג-

בשלהי המאה ה-4 לפנה"ס התחילו הסינים לנתח תופעות טבע במונחים של שני יסודות ניגדויים: יין ויאנג.

האם זה מיסטיקה? או מדע? אחדות VS מאבק- בכל יין יש יאנג, ובכל יאנג יש יין.

מחזור השושלות- כל אימפריה נופלת בסוף. מנג דזה: "פעם- עידן של שלטון תקין, ופעם של תוהו ובוהו"

מגיע ממקום מאוד אנושי ובסיסי כדי לנסות להבין את העולם שסביבם. צפו במחזוריות בטבע- פרח צומח ונובל, תניוק נולד ומת, אדם בריא וחולה.

זוהי הדרך להתייחס לניגודיות הזו והדרך לדבר על שינויים בחיים.

ספר התמורות- ספר מרכזי בתרבות הסינית

נכתב בראשית שושלת הג'ו- נועד לנבא את העתיד, בהטלת מטבע מיוחד של צד יין ויאנג

תמורה היא מילה נוספת לשינוי. 60 שישיות (הקסגרמות)- קו שלם- יאנג, קו שבור- יין.

החילופים בין השישיות והתמורות. נכנס בזה חמשת האלמנטים\תנועות.

סון סה מיאו- "מלך הרפואה" אמר שאם אדם רוצה להיות רופא טוב עליו ראשית ללמוד את הקלאסיקות הרפואיות (הקיסר הצהוב). אחר כך להבין את ה-היי ג'ינג (טקסט ספר התמורות), ואז ללמוד את ההיסטורה והפילוסופיה (קונפוציוס, ג'ואנג דזה, לאו דזה).

אחרת במקום להיות רופא זה יהיה כמו שומר בפטרול לילה שהולך בלי עיניים. זה רק עיניין של זמן עד שהוא יפול.

בהתפצלות מריבוא הדברים ובהתפצלות לגבר ואישה- בעל ואישה, נובעות הסימניות לשינוי- השילוב בין יין ויאנג. ברפואה הסינית, כשנטפל במפטול עם סימפטומים בצורה מסויימת אני לא אטפל בפציינט אחר עם אותם סיפטומים באותה צורה. כי כל אחד הוא שונה ולכן הטיפול גם יהיה שונה.

ספר פורמולות לחולים מלפני 200 שנה לא בטוח יתאים לחולים ולבני אדם שחיים היום. ולכן יש צורך לשנות ולהתאים את הפורמלה למקרה. רפואה של שינוי, תיאוריה של שינוי- לשינוי הרפואה.

"הקיסרים והמלכים לא הלכו זה בעקבותיו של זה" אין צורך לחקות את העבר- שינוי.

שאנג יאנג אמר: "ספרים זו הצואה של חכמים"- כל חכם משאיר כמה דפים וזה בכלל לא משקף את החוכמה האמיתית שלו.

אם מישהו בוכה (גם אם אישתו מתה) אז אין טעם לבכות- אין טעם לנסות להחזיק ולאחוז את השינוי.

קארל יונג (תלמידו של פרויד) דיבר על סיבתיות VS סינכרוניסטיות – איך כולם פיתחו כלי מלחמה באותו זמן (חץ וקשת), איך דברים קורים יחד ובבת אחת דרך התת מודע של האנשים שמשפיע על העולם. זהו משהו שאי אפשר להסביר- ההפך מסיבתיות שא' גורם לב'. מעין רעיון הסוד.

הוא דיברעל מודע ותת מודע- כשמציפים דברים מהתת מודע למודע נוכל להגיע לבריאות נפשית. אם אדם מצוברח או חולה- אלו דברים שנובעים מהתת מודע וצריך להעלות אותם. ושיש את הסוד הזה דרך ספר התמורות.

וילהם ריכרד אמר שלספר התמורות יש את היכולת לדבר עם האדם עצמו.

"הספר אינו ברור ואינו מובן, אבל מי שינסה אותו ירוויח"- קארל יונג.

הספר הוא כמו תופעת טבע- ממתין שיגלו אותו, על פי הטלת מטבע, השוואה לקווים שלמים או חצויים ופירושם על פי הספר ולפי האינטואיציה המאפשרת להוציא נדבך עמוק יותר מעצמך.

קלאסיקת הטאי צ'י צ'ואן-

בכל פעם שאנו רואים אדם מתאמן כבר שנים אך בעת עבודה עם פרטנר הוא אינו מתאים את עצמו לשינויים ונשלט על ידי הפרטנר בקלות- נדע שהוא טרם הבין את המחלה של חוסר איזון. מי שרוצה להימנע ממחלה זו חייב לדעת מהם יין ויאנג.

טאי צ'י- אדם שמחלק את המשקל שלו שווה בין צד ימין לצד שמאל- הוא לא מאוזן!

צריך שיהיה חזק וחלש- אדם צריך להבין את התפקודים של הגוף שלו- הכל יהיה חזק הוא יהיה כמו טנק משוריין בזירה ולא יבין את החוכמה שלו.

אומנויות לחימה- "לרכב על הדרקון האמיתי"

מהיכן הגיעו? חשיבות הגוף ללימוד מדיטציה. בודהידרמה, נזיר הודי שהגיע לסין, ישב במדיטציה 9 שנים ונרדם. הוא כעס על עצמו שהוא נרדם והוא חתך לעצמו את העפעפיים וזרק אותם על הרצפה (האגדה אומרת שמשם צמח עץ התה- כדי להישאר ערים במדיטציה). בא אדם מאחוריו בשם חוויקה ורוצה להיות תלמידו של בודידרמהא (דמו), שלא הסכים לקבל אותו. חוויקה עמד בשלג כמה חודשים ואז מחליט לעשות פעולת מעשה דבקות- מוציא לעצמו את היד ומגיש אותה לבודהידרמה ואומר לו: " קח אותי כתלמיד". והוא מסכים. הבודידרמה הלך בסין וראה במנזרים נזירים חלושים, שפופים, שנרדמים ואז כשהוא מגיע למנזר שאולין הוא נכנס ונוזף בנזירים בכך שלא יגיעו לשום דבר כשהמצב הגופני שלהם מדורדר. כך הם מוגבלים, צריך שתהיה נפש בריאה בגוף בריא. ואז הוא רצה ללמד אותם אומנויות לחימה- קונג פו כדי שהגוף שלהם יתחזק. (הודי, במנזר בודהיסטי מלמד סינים קונג פו).

רופא בריא מול רופא לא בריא- פול צ'אק. "הדבר האחרון שנרצה אלו עצות מרופא שמן שמחזיק סיגריה".

ישנן שיטות רבות לאומנויות לחימה (דומה בכך לרפואה סינית).

ניתן לחלק ל3 אומנויות לחימה מרכזיות. חבטות- אגרופים. בריחים ונעילות- חניקות. כלי נשק- חרבות.

לעיתים שיטה אחת תפתח את שלושתן אך לרוב תהיה התמקדות בנושא אחד.

הלחימה התחילה כדי להכיר את הגוף של האדם בעצמו- כדבר רוחני. קונג פו- להיות מאסטר בענף מסויים.

אומנות לחימה בידיים פתוחות- כדי להגיע לגדה האחרת, כדי להגיע לתובנה. התפתחו לאורך מאות שנים, ובמיוחד לקראת המאה ה16. עד שהגיעו כלי נשק חמים מהמערב (הידע מסין והתוצר מהמערב). הסינים הבינו שהחרב לא מועילה מול תותח. ואמונות לחימה הפכה לכלי של הבנה פילוספית של דברים בסיסיים (ג'ינג, שן, צ'י), כשנזירי שאולין נלחמו במקלות, כלי שאין בו להב חד אלא כדי להגן על עצמם וכדי לעזור להם ללכת.

 

השימוש בנקודות דיקור- אפשר לרפא בהם ואפשר להרוג ולשתק בהם.

הסיפור על הקצב שחרבו לא כהתה למשך 19 שנה כי הוא ראה את השור על פי חלקיו השונים.

ומכך בלחימה לא ראו יריב- רגליים, עיניים ידיים, הם ראו מסלולי מרידיאנים, נקודות,איברים ולכן הם היו קטלניים.

בני אלמוות שמדומים להר- נלחמים כמו בני אלמוות שיכורים.

וואנג לון- גר בשאנדינג, צפון מזרח סין, מרפא נודד, מורה לאומנויות לחימה ומנהיג כת. מלמד לחשים ומנטרות כדי להרפא. "לוטוס לבן"- בודהא מייריהא, משיח סיני. הבודהא העתידי, שיגיע אחרי מלחמה גדולה שאליה יצאו אזרחים וילדמו את טכניקת פעמון הזהב- ניזירי שאולין שוכבים על מסמרים, עם החרב על הצוואר. באמצעות תרגילי צ'י קונג הגוף שלו חסין לחלוטין, לא חדיר לכלי נשק חיצוניים (טכניקה שלא עבדה) כי המרד לא הצליח והם חוו כשלון גדול.

מרד הבוקסרים- פלישת המערב לסין, סחר בחרסינה, כסף, "מלחמת אופיום" והפצת הנצרות בסין. עליית הנצרות והתגובה הסינית- כשהסינים התחילו להתנצר הם פשעו לסינים שלא נוצרים ולא יכלו לעשות להם כלום. ולכן הם התמרדו- מרד הבוקסרים- תספורת שבטי המנצ'ו- השבט הברברי שבכבש בסין יצא להלחם ולמרוד בנוצרים אחרי שתירגלו המון את פעמון הזהב, יצאו לקרב עם בטחון גדול לגבי החסינות שלהם ונכשלו בגדול. הם הורדו בשורות שורות מול כלי הנשק מהמערב. – הם לא עשו התאמות לאותם כלי נשק.

לכל שיטת אומנות לחימה יש שם. השם מייצג את המשפחה של מי שהמציא את השיטה או רעיון פילוסופי כלשהו.

מה מגדיר שושלת? לכל שושלת יש היסטוריה (סיפור מיתולוגי כלשהו)

ישנו אב מייסד, יש אופי לשושלת של סדרת התרגילים. תיאוריות, טקסטים וכ'...

טאי צ'י- העגור והנחש שנלחמים זה בזה, נעים זה סביב זה, אף אחד לא הפסיד ואף אחד לא ניצח

עשר העקרונות החשובים של הטאי צ'י.

 

ג'ואנג דזה- הפרקים הפנימיים

חיי בסביבות השמאניזים (תקופת המדינות הלוחמות), הוציא ספר על חיות מעורבות, דגים מעופפים ומדברים.

7 הפרקים הראשונים הוא כתב בעצמו, והשאר נכתב בידי תלמידיו. חלקיו דומים לו וחלקם לכותבים.

עולם האדם- פרק 4 (להיות בין העולם ובין האנשים). לפני שהדאואיסטים אומרים לזרום עם הטבע איך מנסים להסביר איך להשתלב בעולם. מה קורה שאדם מוצא את עצמו כשהוא מוקף בהרבה אנשים- לפעמים הכל פסטורלי והרמוני ולפעמים להיות סביב אנשים שרוצים מלחמה וכנראה שיש שם תערובת של אנשים. "איך אדם יכול להסתדר עם כל הבעיות שסביבו?" כמו לגור בעזה.

"כיצד ניתן לחיות חיים טובים יותר בעולם של בלבול ותוהו?".

בשביל לחיות טוב בעולם צריך להבין מה זה העולם הזה- חיות, בני אדם, מזג אויר.

עולם- כל מה שבתוך 6 הכיוונים- כל מה שמצפון לדרום מלמעלה ולמטה, כל מה שאפשר לראות, לחוש, לשמוע אותו. אפשר לחבר תיאוריות והחכםם מכיר בקיומו- בעולם על פי ג'ואנג דזה.

מבחינת החברה יש 2 צווים גדולים בעולם. אחד גורל ואחד חובה.

להיולד למשפחה זה גורל- אלו ההורים ואי אפשר לבחור בזה. להיות שר, משרת, שליט- זה חובה. אין לאן ללכת- הכל סגור. "איך אתה בורח מבלי לברוח?" איך אפשר להשתחרר, איך אפשר לוותר. "שליט ונתין", "אב ובן" שניהם חשובים. לאדם בעולם יש סכנה קיומית שצריך להתמודד איתה.

החובה להורה ולשליט הם כמו אזיקים. האם ניתן להתשחרר מהם או שהם איתך לנצח? עדיף לברוח למדינה אחרת? להיות זר שם? מה ג'ואנג דזה מציע?

נזירות? לא! במובן זה דומה ג'ואנג דזה לקונפוציוס- אי אפשר שאדם ידור בין עופות וחיות. "אם איני מתחבר לבני אדם, למי אתחבר?"

ההבדל בין ג'ואנג דזה לקונפוציוס ביחסם לעולם- בהסתכלות על החברה, דבר שצריך לתקן. והם נזרקים מכל המקומות. אבל ג'ואנג דזה מסרב לשרת שליטים.

איך משתלבים בעולם- צריך להבין גם את הצ'י של העולם (צ'י טוב או צ'י רע) ובתקופתו היה הרבה צ'י רע. "מתים ממלאים את הארץ כמו כמו ירוקת בביצות"- מסוכן להתנהל בו.

אין מה לעשות עם העבר אבל אם נעשה תיקון לעולם אולי יש תקווה לעתיד- הווה זה בית. סוהר בין עבר לעתיד, מקום שקשה לחיות בו. ואיך נחיה בו יותר טוב? כיתד תגיעה ישועה לעולם? "איך יחזור הדאו לעולם?" הייתה תפיסה שתבוא דמות ותגאול אותם. ויש לו 3 רעיונות להציל את העולם:

1. עולם קודר? להציל את העולם? תמנע מללכת למקומות מסוכנים

2. לדאוג לעצמך ולמשפחה שלך- עבודה מסודרת

3. לפרוש "מהמשחק"

אולי אפשר לשלב בין שלושתם

 

ין חוי (תלמידו של קונפוציוס) רצה להציל את העולם וקונפוציוס שואל אותו אם הוא השתגע. ענה לו ין חוי שקונפוציוס אמר להתרחק ממדינות מתוקנות וללכת למדינות שאין בהם סדר ולסדר אותם. "על דלתות רופאים צובאים חולים". אז מה לעשות?

ג'ואנג דזה מגיע ממקום יותר מפוקח. שואל האם בכלל אפשר להציל את העולם כאדם.

כיצד אפשר להביא לשינוי במדינה לא דמוקרטית, שקשה לעשות להשמיע את קולך ולצאת נגד השליט, אבל מתפקיד האינטלקט הוא לצאת נגד השליט. הוא אומר שמישהו צריך להציג את הצד האחר.

יון חוי מוצג כצעיר אופטימי ותמים שהוא יכול לשנות את העולם, וקונפוציוס אומר שזה הבל הבלים, מי שילך לשם יהרג סתם ועונה לו בכך: "אם לא מתקיימת בתוכך יציבות, לא תוכל לשנות עריצים", הוא בעצם אומר ליון חוי שהפנימיות שלו עדיין מעורערת, הוא עדיין לא איש המעלה. שיטפל בעצמו קודם ואז שילך לטפל באחרים. אז את מי צריך להציל קודם? את בעולם או את עצמך? תטפח קודם את עצמך ואת המידות שלך ואז תצא להתייצב מול עריצים. תהיה אתה קודם בן אדם, ואז תטיף לאחרים להיות בני אדם. לג'ואנג דזה יש בעיה עם חלוקת העולם לטוב ורע, כי מנקודת המבט של אדם מסויים החלוקה לא בהכרח תהיה מתאימה לאדם אחר וזה אומר לפסול מראש אנשים שנחשבים כרעים. הוא אומר ליון חוי שבכל דרך שהוא ינסה לעשות זאת הוא יכשל. בין אם הוא יעמוד זקוף או יתחנף.

 

קונפוציוס מדבר על אהבה. ערך מרכזי. מספר על האדם שכל כך אהב את הסוס שלו, עד שהסוס שלו נתן לו מכה והוא שבר את ראשו.

איפה שיש אהבה, יש גם שנאה. מה שאני אוהב, אני רוצה לקרב ומה שאני שונא אני רוצה להרחיק. לכן אהבה היא בעייתית- מביאה לרגשות מעורבים.

קונפוציוס מלמד את עקרון "צום הלב"- לא צום של אוכל, לאחד את הכוונות, הקשב בלב ולא באוזן, הקשב בצ'י ולא ולא בלב. לצ'י אין העדפות. צריך להגיע לריקנות שממתינה לדברים (השורש למדיטציה- להתבונן פנימה ולא החוצה), לרוקן את עצמנו ממחשבות שיהיה מקום לאדם אחד, לעבור מMIND ללא MIND. לא להגיע ל"דהירה" בישיבה. אתה יכול לשבת אבל המוח רץ. אם תסלק את הידיעה מהלב- כל הטבע ירצה לגור בך- בטח בני אדם.

הצורך לסוג פנימה לתוך עולם פנימי המייצב את האדם. עולם כזה מעורער, מלא בצער, בכאב, במוות ולכן תן ללב לצום ותנקה את עצמך.

אחד הדברים החשובים לאדם הוא לשמור על הצ'י שלו (האחד). אם אתה רק תתן ולא תקבל (תהליך של שמירה עצמית על האחד)- זה מרוקן.

הסיפור של שו המעוות והעץ- האם לחיות מכוערים או למות יפה. עץ עם ענפים חזקים אבל אין לו פירות מול עץ שענפיו כבר כבדים מרוב התפוזים שהצמיח. לצאת למלחמה כחייל חזק או להחשב כפגום ולהיות מוגן.

לסיכום ג'ואנג דזה: "כל בני האדם מבינים את התועלת שבמועיל, ואיש אינו מבין את התועלת שבחסר התועלת". לכן הוא מציע מדיטציות וחשוב על מהו העולם הזה.

 

יאנג שנג- הזנת החיים

יאנג שנג זהו משהו שמשיגים דרך היום יום, הדבר החשוב לשאוף אליו הוא במקום לטפל מחלות ליצור מודעות בינינו לבין הטבע שלנו כדי למנוע מהמחלה כלל להגיע. בסין אדם חולה היה לא משלם לרופא, מי שבריא היה משלם כי זה מראה שהרופא עושה את עבודתו.

"יש לשמור על איזון" להגיע למודעות בין רוח, טבע והרמוניה.

מה זה בריאות? 80% מגיעים לרופא בסופי של דבר בגלל מתחים נפשיים, 70% ממי שחלה בסרטן חווה משבר נפשי 2-3 שנים לפני שהמחלה התפרצה וזה תלוי בעוצמת המשבר ובהתמודדות איתו. איך האדם מכיל משבר? עם סדר והגיון? כולם עוברים משברים, השאלה מי מתרסק או מי נוסק.

לסינים יש מושג שנקרא "גוף-נפש" והמטרה לטפח את שניהם, איך יכולים להיות הבדלים בין ה-2 (לסינים תפיסה קצת שונה מהתפיסה ההוליסטית)

הגדרה קלאסית סינית לבריאות- לפי הקיסר הצהוב: " אדם החיי חיים בריאים משתמש בהרמוניה כבדבר היקר ביותר, משתמש באיזון כדבר על פיו הוא קובע את הזמנים".

"שונג צ'י"- כעס (כעס מתפרץ) מול ה"ג'ינג צ'י- מראה צלולה. לסינים לא היו מראות, הם יכלו לראות את עצמם בים. אך לא ניתן לאדם לראות את עצמו בים אלא אם המים צלולים ורגועים לגמרי (כשהוא בשלווה נפשית) והוא יוכל להתחבר לעולם דרכו ומים לא צלולים (רגשות מעורבים) יעוותו את המציאות.

האיזון נועד להביא אותנו לחיות חיים טובים

 להיות עמידים יותר לדברים המגיעים מבחוץ.

ג'ואנג דזה אומר שכל הרגשות (כעס, שמחה...) באים כמו פטריות אחרי הגשם ואנחנו צריכים לדעת מה לעשות איתם. הוא מדבר על טווינה וצ'י קונג- לשאוף ולנשוף, למלא ולרוקן את הריאות- להוציא את הישן ולהכניס את החדש כדי לחיות חיים ארוכים, אך לפני היאנג שנג (הזנת החיים), מהם החיים?

"לחיינו יש גבול ולידיעה אין גבול (למילים הראשונות בכל דבר יש משמעות עמוקה- כשתינוק אומר "אמא, אבא"). מי שמנסה לדעת את הבלתי מוגבל על פי המוגבל הוא בסכנה שיעצר. ואם הוא נעצר ורואה בזאת ידיעה, הרי שזו סכנה ותו לא. בעשייתך את הטוב היזהר מלעשות לך שם (מוניטין), בעשייתך את הרע היזהר לבל תענש.- לך אחרי האמצע והפוך אותו לכלל"

האמצע זהו מרדיאן ה-GV, אם תשמור על מסלול זה תוכל להגן על גופך, תוכל לעשות חייך שלמים, תוכל לכלכל את הוריך, תוכל למצות את שנותך.

  • העיקר לשמור על עצמנו חיים ושלמים, להפריד את עצמנו מידע.

בו יאנג שאל איך אפשר לתפוס את האוקיינוס העצום הזה, ב-2 ידיים? או לחדור אליו ולהתמזג אליו- כך תחווה אוקיינוס וכך תחווה עולם.

 

ידיעה אמיתית יש רק כאשר יש "איש אמיתי"- האנשים שלא הלכו נגד מעטים, לא עשו מעשי גבורה, לא התרברבו כשצדקו, ולא התחרטו כשטעו, טיפסו לגבהים ולא רעדו, נכנסו למים ולא טבעו, נכנסו לאש ולא נשרפו. אותם אנשים תמימים, שלא מתכננים את מעשיהם. מה שמגיע מבחוץ לא משנה ומשפיע על מה שקורה בפנים.

אם כך כיצד לאזן בין ידע לחיים? ידע מתנגש עם החיים. והפשרה היא שידע הוא בשרות החיים, ידע הוא שולי לחיים. כל מה שאנו יודעים (כמו מוסר) זה לא משהו שהוא מחוץ אלינו, אלא הוא בנו ומשרת את מי שמשתמש בו וכפוף לבני אדם. תלך מתחת לרדאר של הטוב ולרדאר של הרע- הוקרה מגביהה (בהיותך עושה מעשה טוב היזהר ממוניטין) והקלון משפיל (עשה מעשה רע היזהר לא להענש).

הדאגה הגדולה היא שיש לנו גוף (הבשר הפיזי, בלא גוף אלו דאגות היו לנו?)

כשנוטשים את דרך בגדול- יש מוסר וצדק (כשמתרחקים יש את זה), כאשר אין הרמוניה במשפחה- יש כיבוד אב ואם (יספרו לך שאם תעשה כך יאריכו ימי חייך), השמיים והארץ אינם מוסריים- הם נוהגים בריבוא הדברים כבכלבי קש (כלבים לפולחן), החכם אינו מוסרי- הוא נוהג בעם כבכבלי קש.

ג'ואנג דזה אומר ללכת אחרי האמצע ולהפוך אותו לכלל (קו ה-GV).

למה ג'ואנג דזה כל כך מתעניין בסכין של הקצב דינג? הסכין מדומה לגוף ולנפש ומשליכה על החיים. הסכין לא מתקלקלת. באמצעות שימוש נכון בחיים ניתן להאריך אותם. הסכין נשארת חדה. לא יחלה באלצהיימר והארכת החיים תהיה מכוונת. הקצב הופך לאמן בסכין.

הקצב- כל אחד מאיתנו, הסכין- חיים. השור- החברה האנושית/ המכשול (הורים\ חברים\ צו 8)

האומנות של החיים היא ללמוד לנווט נכון בחברה הזו והסכין יכולה להישבר אם הוא לא ידע לכוון את חייו- גופו ונפשו ישברו.

המטרה לגשר על הפער שבין אני לאחר, לומר שהקצב, השור והסכין- אחד הם.

תקשיבו למטופל ותראו מה קורה מתחת, מה קורה בנוכות שלו, ולפי זה להתאים פורמולה ולא לפי הספר- זה יותר עמוק.

עולם האדם VS עיקרי הזנת החיים- בהזנת החיים הוא דואג שהמרידיאן המרכזי (GV) יהיה פתוח והצ'י יעבור בו בחופשיות- כך היכולת לספוג את הסיטואציות שיש בעולם בהבנה ובפרופורציה.

ג'ואנג דזה מדבר על נפש בריאה "בגוף חולה"- שר הצבא שנולד עם רגל אחת. "אם זה מידי השמיים הוא לא מתווכח".

 

ההכרה בחוסר השליטה שלנו עם חיים ומוות אינה אומרת שאיננו יכולים להזין את החיים. הוא אומר לנו להפסיק לנסות לתקן דברים כל הזמן. יש דברים שהם גורל ואנחנו צריכים לדעת לקבל את זה. 

הוא אומר שעדיף שהגוף יהיה פגום ולא נפש פגומה.

שהנפש תהיה שלמה- לב שלם ו-MIND רגוע. שים ציפור בכלוב זהב- תדמה אותה למלך- זה לא יטיב עם האלוקות שבה.

מדובר על בחורה יפה שכעסה וכולם הסתכלו עליה. השכנה המכוערת ניסתה לחקות אותה אותה וכעסה גם היא וכולם הסתגרו בבית. המכוערת חשבה שהאנשים אהבו את זעיפת הפנים (שאצל היפה הייתה פעולה טבעית) אבל בעתם הם לא אהבו את החיקוי.

כשאדם מחכה הוא לא יכול להיות יחודי במה שהוא עושה.

קיבלת החיים היא מהשמיים- איך תשכח מה שקיבלת?

אם אדם ימצא את השלווה שלו, הוא יבין שאנשים באים והולכים מהעולם. ולא יושפע מכעס ושמחה. צריך לעשות את טכניקת "קיסר השמיים מתיר את הקשרים". כאשר נשחרר את המחשבות כל הזמן של "צריך צריך צריך" (להתיר\ לשחרר את הקשרים).

הזנת החיים של ג'ואנג דזה- זה להשתחרר- להתיר את הקשרים. אנשים בדיכאון לא רואים את הטוב בעולם ולא מאמינים שבסוף יהיה טוב. יש לדעת להסתכל על דברים בפקחות, לעקוב אחרי קו האמצע. שנדע להתמודד עם כל מה שהעולם מביא אלינו.

 

חיים ומוות (וחיים)-

אחד הדברים הנוראים בתרבות הוא שדוחקים את הנושא המוות למקום מרוחק ואחורי במוח. אדם מרגיש נעזב כשהוא מת.

ג'ואנג דזה אומר שמיד עם איך שאדם נולד הוא רץ אל המוות, שעון החול מתהפך. זה יכול לקרות בכל שלב, אבל אדם צריך להתכונן ולהבין את המוות.

לפי הבודהיזים- מסופר על סיטה, אמא שהגיע שהתינוק שלה מת והיא לא יכלה לקבל את זה. היא מסתובבת איתו על זרעותיה בין כהנים שונים, מבקשת לעשות כשפים וקסמים כדי להחיותו, שכמובן לא הצליחו. היא מסתובבת במשך יומיים עם התינוק מת עד שהיא מגיעה לבודהא והיא מבקשת ממנו לעשות קסמים גדולים. הוא אומר לה שאין בעיה והוא יחייה אותו, אבל הוא מבקש ממנה לחזור לעיר ולהביא חופן גרגרי חרדל. איך שהיא מתחילה לרוץ בחזרה לעיר הוא אומר לה שחשוב שהיא תביא את זה מבית שלא חוו בו מוות. היא עוברת בכל העיר ולא מצאה משפחה ובית של חווה מוות. היא חוזרת לבודהא, מניחה את התינוק בצד ואומרת לו שהיא הבינה. באותו הרגע סיטה מגיעה להארה. היא הבינה מה זה מוות והבינה את המוות כחלק מהחיים.

כל 7 שנים הגוף מחליף את כל התאים שלו (מחזורי הג'ינג אצל אישה 7, אצל גבר 8)

מסופר על בודהיסטים שיושבים ועושים מדיטציה על המוות. מדמיין מה יקרה לגופה שלהם לאחר המוות (בעיקר טיבטים) כדי לדעת למה לצפות, מה יקבלו. כמו פרח שנובל, גם הגוף חיים לההירס.

פעם נזירים היו יושבים ליד גופה ובוחנים איך היא נרקבת. בדיעבד הבודהא טעה בהדרכה שלו- הוא לקח את תלמידיו לבית קברות המוני בהודו (ערמה של גופות) ומבקש מהנזירים שלו לשהות במקום זה במשך שבוע, ואחרי שבוע כשהוא יחזור שיספרו לו מה המסקנות שלהם. כשהוא חזר הוא ראה שכולם התאבדו.

היה דיבור על המושג ארעיות. ומשם התפתחה הקארמה- שאלו הפירות של המעשים בעולם. מעשים טובים- יבואו דברים טובים. מעשים רעים- תוצאות רעות. לא תמיד קוצרים את הפירות בחיים האלו, מיידית. אלא לרוב בחיים הבאים.

ישנם 6 מישורי קיום- שאליהם אדם יכול להיוולד בהתאם למעשים שלו בחיים, למשך מאות אלפי שנים.

קבלת תגמול והקארמה נעלמת ונצברת מחדש. ברגע שאדם נפטר מכל הקארמה יוצאים ממעגל החיים והמוות.

ב6 מישורי החיים יש הזדמנות לקבל תגמול. במרכז המישורים ישנה האופציה לצבור קארמה. הנחש החזיר והעוף. יש עולמות של בני אדם, רוחות (מעל בני אדם, מתחת לאלים- סוג של מלאכים), רוחות רעבות (עם צוואר דק), חיות וגיהנום (כמו בכל דת, תבשיל בני אדם). כשאדם נולד כחיים זאת הזדמנות לשרוף קארמה רעה. זהו ההסבר למה קורה אחרי המוות.

אז איךבנאדם נולד לאחד ממישורים אלו? ואיך הוא יכול לצאת מהם?

מאסטר שנג יין- הר הדהרמה והתוף. להיכן הולכים אחרי המוות? 6 מישורי היקום. הבודהיזים נתן לסינים דרך אחרת לחשוב על המוות. אפשרות לשנות את המחשבה- לחזור בתשובה. לחיות בכוונה טהורה ותודעה נקייה שתשבור את הקארמה.

הסינים יצרו את "הארץ הטהורה", כשמסופר על אדם שלא הסכים להפוך לבודהא אם לא תהיה לו עיר לספר על הדרמהא.

עבור הרוב המוות הוא מקרה טראומטי. תחושה של נטישת הקרובים (הורים את ילדהם והפוך). כעס, כאב, רגע קשה ומורכב. הבודהיסטים אומרים שאם מבינים שעכשיו זה הזמן למות הם עוצמים עיניים ומבינים- התודעה הצלולה. הרגע החשוב של אדם הוא הרגע לפני המוות.

כאשר סיני מת, לרוב המקום למות בו זה לא בית חולים, אלא הבית. יש אמבולנסים שמחזירים את האנשים לפני המוות כדי שימותו בביתם. אנשי המשפחה מכסים את המת ואסור לגעת בו ב8 השעות הראשונות כי הנשמה עדיין בגוף והיא עדיין מרגישה. אסור לאנשים מסביב לבכות- כדי לא להקשות על הנשמה לעלות. שומרים על שקט וזה עוזר לנשמהלהיוולד לגן עדן. לאחר מכן הגופה נלקחת לבית הקברות ונשרפת עם כסף ובית מנייר וככה תומכים אותו לעולם הבא.

יש משהו מכובד במוות, כי מפנים מקום לאנשים חדשים.

אלן ווטס אמר שצריך לחגוג שאדם מת כמו שחוגגים כל אירוע- לא שואפים ליום הולדת, אבל כשזה מגיע חוגגים. צריך להתכונן ולא לטאטא את זה מתחת לשטיח. הוא טוען שהסבל מהמוות הוא מחלה בתרבות כי מכחישים אותו.

 

 

ג'ואנג דזה- פרק 6- המורה הקדמון הגדול

כוונתו לדאו- ליישות האלוקית שלו. ג'ואנג דזה נורא מחובר לחיים והוא אומר על המורה שלו שהוא מקיים את ריבוא הדברים אבל זה לא צדק. הוא מבוגר ומעל הזמן, הוא הכי קדום אבל הוא לא זקן. הוא רוצה להיות בתוך הדאו.

השיא, כשהוא רוצה לדעת מהם מעשי השמיים והאדם. מה שקיבלנו מהשמיים אין להתווכח איתו אבל יש כל מה שנוצר על ידי האדם- כעס, מחלות, מגיעים מעולם האדם. החוכמה היא לדעת להבין מה מגיע מהשמיים ומה מעולם האדם וזו ההפרדה הכי חשובה, אבל חשוב לא להתבלבל במסקנה. כך תגיע להיות ה"איש האמיתי" (שנכנס למים ולא נרטב, שנכנס לאש ולא נשרף, אנשים תמימים בלי דאגות וחלומות טובים).

חלומות הם הסל מחזור של התת מודע. הוא בא לידי ביטוי בלילה. נשימתם של אנשים אלו הייתה עמוקה, נשמה לכפות הרגליים, דרך העקבים- כל הגוף נושם, נוכח. איש ההמון נושם לגרון.

הם לא ידעו שהם שמחים לחיות ולא ידעו שהם שונאים למות. הם מקבלים את החיים כמתנה מהשמיים.

 

"מדיטציית היושב והשוכח"- לשמוט איברים וגפיים, נפטר מהחושים, מסתלק מהידיעה, מזדה עם הדרך. "כשאין לך העדפות"- קונפוציוס, מכנה זאת איש המידות ומבקש להיות התלמיד של תלמידו.

לשחרר את הכל

 

חיים ומוות זה עיניין של גורל. קבוע כמו יום ולילה. משהו שבני אדם לא יכולים להתערב בו. אדם צריך ללמוד את הדרך וכל שינוי בגוף ניתן לנצל למשהו אחר- הכתף תהפוך לסלע? נצוד איתה עופות לצלייה.

אם מוות זה חגיגה איזה דבר אחר בחיים יכול להפחיד?

 

 

איש מחפש פר- משל זן בעשרה ציורים

מספרים על המסע הרוחני של כל אדם עד שהוא מגיע להארה. אגדה בודהיסטית שנוצרה במנזרי הזן.

התפתח בסין שמשם הגיע הדאואיזם, ההתנסות הישירה של האדם בעולם לפי ניסוי וטעיה ולא לפי רשימת מטופלת או טיפים בחיים, ג'ואנג דזה.

הפר- ה MIND

תמונה 1, האדם מחפש את הפר: השער הראשון למסע והמשבר. השער השני הוא התובנה שיש משהו מעבר לטוב גדול או רע גדול. דיכאון מהתחושה שיש משהו יותר בעולם הזה.

תמונה 2, האדם רואה עקבות: בתחילה הוא נמצא בבלבול ופתאום הוא נתקל בעקבות סביבו.

תמונה 3, האדם רואה את הפר: הוא מוצא את מה שהוא חיפש. הגוף זה מולד, מה שקיבלנו מהשמים. אך את ה- MIND אפשר לשחרר וזהו מסע אחרי ה- MIND (נזיר לא יכול לתת עצות על זוגיות, אבל כן עצות על המינד, כי לכולם יש אותו). בשלב זה האדם אופטימי כי הוא נחשף לזה. חווה בפעם הראשונה.

תמונה4, העבודה הקשה: יש צורך לתפוס את הפר, את ה- MIND, הוא משתולל, סורר, לא קל לרסן אותו. צריך להכניע את ליבו הזועף. להילחם בשדים הפנימיים וזו המלחמה. (אדם שלא מרגיש את שלל הרגשות כנראה שמשהו לא תפוס אצלו וזה מסוכן). בסוף הוא קושר את הפר.

תמונה 5, האדם רואה את הפר- יש שקט, אבל זה שקט מבוקר, האדם עדיין מחזיק מחזיק בפר אבל עדיין לא מרפים מהחבל שקושר אותו.

תמונה 6, החזרה הביתה על גב הפר- החבל נעלם, האיש לא הולך מלפני הפר אלא רכוב עליו. הוא חוזר הביתה ונשמע קול חליל. הדרך רגועה, אין איש ופר בנפרד, הם כבר ביחד.

תמונה 7, הפר נעלם ונשאר האיש- שלב נוסף כשהאדם מגיע לבית על רצה ההר, הפר נעלם מחייו, השוט והחבל נשארים למותרות. כשאדם מגיע לרמה מסויימת שה- MIND שלו בשליטה הוא יכול לשחרר אותו והוא לא יצא נגד האדם. חזרה שקטה ושלווה לבית.

תמונה 8, האיש, הפר, הכל נשכח- חלק מהאומנות. אנסו (עיגול לא מושלם). לא רק שהפר נעלם כמו בתמונה הקודמת עכשיו גם האיש. האדם שכח שהוא אדם. הכל זה התנהלות של העולם הזה. מהו אדם? פתית שלג בתוך תנור- ההבנה של להיות חלק מהאין סוף.

תמונה 9, האדם חוזר אל השורש- שב אל המקור. האדם מיצה את פר הממשות- החיים האלה, האדם גדל, אהב, עבד... האדם ברמה כל כך גבוהה, יושב בבקתה ואין לו עיניין במה שקורה בחוץ. "אתה רוצה לראות את העולם מורכב? תדע שזו בחירה שלך, אני מעדיף לראות את העולם פשוט".

תמונה 10, האדם נכנס אל השוק בידיים שמוטות- אחרי שהיה בבקתה והתנתק, הוא חוזר לשוק ומחייך, שמח, חוזר להיות אדם בעולם, רק שליו מאוד. טיול ארוך מאוד.

תחילה האדם אבוד, עקבות מושכות אותו, הוא מוצא את הפר, מתמודד איתו (עם עצמו), מתנתק מהעולם, אבל העזיבה היא כדי לחזור לשוב לעבוד ולהתפתח.

הולכים מקיצוניות לקיצוניות כדי להגיע לאיזון. סיפור שבא ללמד אותנו על ה- MIND, האופי והתודעה.

 

 

תרבויות ואומנויות בסין

  • קליגרפיה- אומנות הכתיבה הסינית, שיטת הכתיבה. כלי הכתיבה הם מברשת ודיו עם סדר כתיבה מסורתי משמאל לימין ומלמעלה למטה. (פעם זה היה מימין לשמאל אבל עקב ההשפעה מהמערב שונה). יש כמה סגנונות כתב: כתב החתומות, חותמת שעווה כששוברים אותה אפשר לפתוח מכתב, כתב רשמי (של פקידים), כתב רגיל, כתב רץ (מבולגן), כתב דשא (לא קריא).

  • הציור הסיני- רוב התפיסה בעולם מעוצבת סביב ההאומנות סביבנו בעולם (גם באופן של תת מודע). התחיל בתקופת המדינות הלוחמות, על ידי מבקשת ודיו ועל גבי נייר מגילה או משי. סגנון החצר- קונקרטי (אנשים, בתים...) או ציורי מים (נוף וכ'...) אין הרבה ציורים שמחים בתרבות זו.

  • השירה הסינית- פסגתם הייתה בשושלת הטאנג. משוררים מפורסמים: דו פו, לי באי (היה שיכור שניסה לחבר את הירח וטבע).

  • התיאטרון הסיני- שילוב של אקרובטיקה, דרמה, שירה ונגינה. לכל אזור יש סגנון אופרה יחודי משלו- נשמע כמו בלאגן גדול לאוזן המערבית (טונים צורמים וגבוהים).

  • פנג שווי- רוח ומים, נוצר כדי לקבוע מיקום של יישוב, קבר, בניין ומקדש. יש צ'י טוב בעולם (רכס הרים) ויש צ'י רע (קברות, ביצות) וצריך לדעת לנתב אותם. מימד מרחבי וזמני. הישוב נשען לצד צפון כשהשער פונה דרומה. משתדלים לגור בפלג מים כדי שישמור את הצ'י בכפר.

  • נשים בסין- תכונות מצופות: צניעות ונאמנות לגבר. מעמד האישה לא היה אחיד לאורך ההיסטוריה. האישה של המלומד תמיד תהיה בתוך הבית. האישה של האיכר תצא לשדה. בניסוח מודרני- מעמד האישה נמוך ממעמד הגבר. ישנה הפרדה מרחבית: אישה- פנימית, יינית והגבר- חיצוני, יאנגי. האישה מודרת מהחיים הציבוריים. אין זכויות ממון- כשהיא נשארת לגבר כל הכסף עובר לגבר. לאחר הנישואין האישה מתנתקת ממשפחה ועוברת לגור עם משפחת הבעל. מצדיקים זאת לפי הקוסמולוגיה- לפי השמיים. עם השנים הגברים הפכו לפחות גבריים אז האישה צריכה להוריד את מעמדה לנמוכה יותר. כל גבר נושא אישה אחת ("האישה הראשונה") אך יכולות להיות לו פילגשים שבדרך כלל מגיעות ממעמד נמוך יותר מהאישה הראשונה ויש להן חלק מזכויות הבית ויש בבית גם משרתות (שלהן אין זכויות בכלל).

  • קשירת\כריכת הרגליים- לוטוס הזהב. כף הרגל זהט אחד מסמלי האירוטיקה והנשיות. כשגבר מתחתן הרגע האינטימי ביותר כשהוא נכנס לאישה ומוריד לה את הכריכות מכף הרגל. בגיל 6 האמא עושה לבת טקס. קושרת תחבושות ומהדקת ומהדקת סביב הרגל עד שנוצרת צורה אחרת.